הקריקטורה בצל האמנות. או: מה קרה לאנגלים

המילה האנגלית Cartoon במשמעות קריקטורה הומצאה רק במאה ה-19 בעיתון פאנץ'.

עד אז שימשה המילה לתאר באמנות עבודות שצוירו על קרטון.

במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ישנה סדרת עבודות של רפאל שהיו סקיצות לשטיחים בוותיקן, והן נקראות הקרטונים של רפאל.

ביותר ממדריך אחד בעברית ראיתי המלצות על "הקריקטורות הנפלאות של רפאל".

אין בדעתי ברשימה הזאת לספר בהרחבה על הפאנץ' וגם לא על הסימפליציסימוס (להלן הסימפל) וגם לא על ל'אסייט או בֶּר.

מטרתה של הרשומה הזאת היא להעביר לקוראי חתך של העשור הראשון של המאה ה-20 בתחום הקריקטורה באנגליה, צרפת וגרמניה ולנסות להסביר מה קורה שם באי הבריטי מוכה הפרה-רפאליזם, כאשר באירופה משתוללות באמנות הפלסטית תנועות ואופנות מהפכניות.

אני מתכוון להשוות קריקטורות ואיורים הומוריסטיים משלושת העיתונים – הפאנץ' הבריטי, הסימפל הגרמני ול'אסייט או בֶּר הצרפתי ולהשאיר לכם, קוראי, לנסות ולהבין לבד כיצד הוליד הקיפאון הבריטי השמרני והעבש יוצרים גדולים כמו הופנונג, סירל, סקארף וסטדמן.

הפאנץ' נוסד בלונדון בשנת 1841 ופעל בכל מיני גלגולים עד שנת 2002.

51 שנה שולט הקריקטוריסט ג'ון טניאל בפאנץ'. בשנת 1901 הוא מפרסם את הקריקטורות האחרונות שלו. זו השנה שבה מסתיים העידן הוויקטוריאני.

מי שיבדוק את האיורים שלו משנת 1851 ואלו משנת 1900, לא יבחין כמעט בהבדל.

טניאל, שזכה לתהילה בכל העולם כמי שצייר את האיורים לאליס, הוא ללא ספק הקריקטוריסט הנערץ באנגליה בכל הזמנים, ואחד הבודדים שזכה לתור "סר".

בהשוואה לקריקטוריסטים בני זמנו באירופה, וגם בהשוואה לדמויות אנגליות כמו קרוקשאנק, ויליאם הית' רובינסון, רונאלד סירל או ראלף סטדמן, טניאל הוא בעל מלאכה טוב שאין בו, כהומוריסט חזותי, שום גדולה.

תראו למשל מה קרה  באותה תקופה, בתוך שנה או שנתיים אצל מאייר גרמני בשם רודולף וילקה, שספק אם שמעתם עליו:

בשנים הראשונות של המאה ה-20 האיור האירופאי עדיין היה בהשפעת האר-נובו, וטכניקות ההדפס החדשות כמו אלה שבעבודות של טולוז לוטרק למשל (שמת בשנה שטניאל עזב את הפאנץ').

העשור הראשון התמודד עם ניצני האבסטרקט, הקוביזם והפוביזם. לא אגזים (או שאגזים רק מעט) אם אציין שמאטיס למשל משפיע עד היום על מאיירים רבים.

בשעה שהאיורים בפאנץ' למשל נושאים אופי כזה:

- כמו של המאייר ברנרד פארטרידג' שהחליף את טניאל, או של אדוארד לינלי סמברון שהיה פעיל באותה תקופה והצטיין ביכולת שלו למתוח קווים מקבילים רבים -

מצייר קס ואן דונגן בל'אסייט או בֶּר את הציור הזה:

הכתובת למטה: "אני לא מוזיקאי ולא זמר, אני רעב ללחם!"

ואן דונגן ההולנדי שחי בפריז היה קודם כל צייר, אחד המייצגים החשובים של הציור הפוביסטי.

כאן כבר אפשר להבחין בשוני שבין שני כתבי העת הסאטיריים – הפאנץ' שישב סביב השולחן המפורסם שלו, החזיק בבית קריקטוריסטים מקבלי משכורות והתנהג כמו מועדון אנגלי לכל דבר.

לאסייט או בֶּר וגם הסימפל הגרמני פתחו את השערים שלהם לאמנים פלסטים שלא קראו לעצמם קריקטוריסטים אבל היה להם מה להגיד גם בענייני פוליטיקה וחברה, וגם, ואולי בעיקר, בדרך שבה ציירו.

הנה קריקטורה של חואן גריס:

אני מניח שאין צורך להרחיב על חשיבותו של גרי כצייר.

אצל כמה מהיוצרים שהשתתפו בל'אסייט או בֶּר אפשר לראות עדיין השפעות של אונורה דומייה שמת 20 שנה קודם. למשל אצל תאופיל אלכסנדר שטיינלן:

שטיינלן, שנולד בשוויץ, היה אחד האמנים הפעילים ביותר בל'אסייט או בֶּר.

באותם שנים ממשיך פארטרידג' לככב בפאנץ' ולצידו עוד כמה קריקטוריסטים שמציירים בדיוק כמוהו, כמו פרדריק הנרי טאוסנד למשל, שהרישומים שלו נראים כאילו נלקחו מספר לימוד משעמם מאותה תקופה.

הסימפל הגרמני שנולד בשנת 1896, היה אף הוא מודע לאיכויות האמנותיות של היוצרים שעבדו בשבילו. חלקם היו שכירים קבועים ואחרים אמנים שתרמו מדי פעם באופן מזדמן. בין היוצרים הנפלאים שהשתתפו בסימפל בשנותיו הראשונות היו ברונו פאול,

שכבר בשנת 1907 ניצל, כמו שאתם רואים, את טכניקת ההדפסה (שהפאנץ' היה אז רחוק ממנה שנות אור, שם עדיין הדפיסו עם לוחות עץ), והוא יכול להיחשב כחוליה המקשרת בין טולוז לוטרק לגאורג גרוס. היום, במבט לאחור, ברונו פאול ידוע יותר כאדריכל.

אחד הקריקטוריסטים הפעילים ביותר בסימפל היה הנורבגי אולף גולבראנסון.

גולבראנסון לדעתי - ולא רק - הוא אחד הקריקטוריסטים הגדולים של המאה ה-20. בחלק מהאיורים שלו, בעיקר בתקופה הראשונה, הוא מביא את רוחו של מונק, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים.

והנה עוד איור שלו מהתקופה הזאת:

מאוחר יותר הרישום שלו נעשה קל יותר. האיור הבא הוא משנת 1922:

וכך הוא נראה בדיוקן עצמי:

כיום יש בגרמניה  מוזיאון לעבודותיו.

אין שום סיכוי שבעידן האדוארדי היו האנגלים מפרסמים קריקטורה כזאת למשל:

האיור הזה הוא של ז'יל פּאסין הנודע.

יתכן שפסיכולוגים שבכם יזהו כבר כאן את השיגעון שהביא את פאסין להתאבד 24 שנים מאוחר יותר.

פאסין היהודי, נולד בבולגריה עם השם יוליוס מרדכי פנקס וכשהתאבד בפריז היה בן 45.

הנה עוד 2 איורים נפלאים שפאסין תרם לסימפל:

וכדי להדגיש את הגיוון הנפלא אני מציג לכם עוד שני מאיירים מהסימפל מאותה תקופה.

האחד הוא אריך שילינג:

את שילינג אנחנו לא אוהבים. הוא היה מאנשי הרוח שהשלימו עם המשטר הנאצי וכשהתברר שהרייך השלישי מתמוטט, שילינג התאבד.

הנה למשל קריקטורה שהוא עשה על צ'רצ'יל השיכור:

והאחרון שאני מציג לכם מהצוות של סימפל הוא תומאס תאודור הֵיינה.

היינה היהודי היה אולי הקריקטוריסט הפעיל ביותר המזוהה עם הסימפל. הוא צייר שערים רבים של המגזין, ביניהם הכלב הזה שהפך להיות אחד הסמלים של העיתון:

והנה עוד כמה שערים שעשה היינה לסימפל:

היינה עשה כ-2500 רישומים לסימפל. ב-1933 עזב את גרמניה. אחרי המלחמה חזר ומת שם בגיל 81.

וכל העשור הזה, כשבגרמניה, בצרפת ובעוד ארצות הקריקטוריסטים לא רצו להיפרד מה"אמנות", האנגלים הביאו בפאנץ' איורים משעממים שלא היה להם שום קשר לתפיסות חדשות (וגם לא ישנות) של אמנות, כשההומור שלהם נשען בעיקר על מילים’ וגם אלה לא היו תמיד מציאה גדולה.

קשה להסביר איך מהקרקע הצחיחה הזאת צמחו גדולי הקריקטוריסטים, ואני מביא כאן כמה שמות.

למרות שיש לי הסבר דחוק, אני חוסך אותו מכם.

אגב, ברשימה המסכמת של הקריקטוריסטים שפרסמו בפאנץ', רשימה שחוברה לאחר שהעיתון נסגר, מופיעים כמעט כל השמות החשובים שהזכרתי לעיל, שלא לדבר על ארנסט שפארד.

במאה השנים שחלפו מאז התקופה שסקרתי ברשימה הזאת, קרה משהו לקריקטורה. בצד כמה ענקים כמו סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה וטומי אונגרר שלא חדלו לרגע לאתגר את ההומור החזותי ולהרחיב את גבולותיו, לאו דווקא במילים, רוב הקריקטוריסטים נעצרו בחיפוש, לאחר שגיבשו שפה אישית, מה שאוהבים לקרוא בטעות "סגנון" ורואים הישג גדול כשמדפיסים אותם בניו יורקר.

האמנות של היום היא אולי מטרה קלה לקריקטוריסטים פופולארים שלועגים לה, אבל אין כמעט השפעות של האמנות העכשווית על הקריקטורה העכשווית. אפילו לא אצל יוצר ענק כמו גארי לארסון.

*

הערה: ברשומה הזאת לא הוזכרו אמנים חשובים שתרמו יצירות לסימפל. למשל: גאורג גרוס, קתה קולביץ, היינריך קלי או אלפרד קובין. כולם קריקטוריסטים אבל גם אמנים חשובים. לא כללתי אותם ברשימה כיוון שהקשר שלהם עם המגזין היה בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה.