המפלצות של אוקספורד

הרבה פורטרטים ציירתי של תומאס הארדי.

הנה שלושה מהם:

תמאס הארדי מת ב-11 בינואר, שזה יום ההולדת שלי, אבל זאת לא הסיבה העיקרית שאני אוהב את כתביו. וגם לא השפם שלו, שבזכותו כל כך קל לצייר אותו.

הקורא העברי מכיר היטב את כתביו. רוב הפרוזה החשובה שלו תורגמה לעברית.

הספר הראשון של הארדי שקראתי (בעברית) היה "ג'וד האלמוני". הייתי בן 20 לאחר שסיימתי את 'בצלאל', והספר ראה אור בתרגומו הנפלא של א. ד. שפיר (אד"ש). את שפיר לא הכרתי, אבל זכרתי לו לטובה את התרגום של "פו הדוב", שעשה שנים רבות קודם לכן ביחד עם אשתו, ורה ישראלית.

כשפתחתי את הספר שמחתי לראות שיש בו איורים.

ספר למבוגרים עם איורים?

רק שנים רבות אחר כך סיפר לי יוסל ברגנר, שאייר את הספר, שהוא היה זה ששכנע את אד"ש לתרגם את ג'וד האלמוני.

הנה כמה איורים של יוסל מהמהדורה של שנת 1961:

כשיוסל הכין את האיורים האלה, עדיין לא הכרתי אותו, והם נקבעו בתודעתי כאילו הארדי צייר אותם. היום הם עדיין טובים בעיני, אבל ממש מול העמוד עם האיור הזה...

עומדת הפסקה הכתובה הזאת, בה מתאר הארדי את ג'וד במילותיו:

הארדי בעל השפם המזדקר בחר לעטר את פניו של ג'וד בזקן שחור ותלתלים שחורים, ויוסל לא כל כך שם לזה לב.

ג'וד היה הרומן האחרון שהארדי כתב. הוא זכה לביקורות קשות. כמו היום, גם אז, תמיד יש קוראים ומבקרים שמזדעזעים מהסיטואציות המתוארות בספרים ואפילו ממילים "לא נקיות" במקום לראות את המנגנון הספרותי, את האירוניה ולפעמים גם את הסאטירה.

הנה הקטע שעורר את זעמם של יפי הנפש הוויקטוריאנים.

הקטע הזה, חשוב לדעת, מופיע אחרי שני עמודים בהם מתאר הארדי את הרהוריו של ג'וד פולי על כיסופיו לחיי הרוח ועל ספרי הפילוסופיה שיקרא בלשונות עתיקות, אפילו בעברית... ואז...

בעיני מכניס הארדי בקטע הזה את תמצית הספר. מה גם שחלק החזיר שחובט באזנו נזרק כנראה על ידי ארבלה דון, מי שתהיה אשתו הראשונה... הנה איור שעשיתי לקטע הזה:

היום, כשאני מכיר טוב יותר את התקופה שבה יצר הארדי, יש לי סיבות נוספות להבין ולאהוב את ספריו. אבל אז חשבתי שאני הוא ג'וד שרוצה לכבוש ולהיכבש על ידי עולם היצירה והרוח, ונשחק כמוהו על ידי החיים שנאלצתי לחיות.

בניגוד לכמה סיפורי חניכה שלימים גיליתי שהשנים שחלפו השאירו אותם במקום שהיו אז (טוב, רוצים דוגמה? הרמן הסה למשל), את ג'וד אני אוהב מאוד עד היום.

לימים הייתי בין אלה שהמליצו לישראל כרמל, המו"ל הירושלמי המצוין, להוציא תרגום חדש של ג'וד (התרגום של עודד פלד) ושכנעתי אותו שישאיר בספר את האיורים של יוסל.

אני גם עיצבתי את העטיפה:

והנה כמה ניסיונות שעשיתי לעטיפה:

למה בחרתי ביצור האבן לעטיפה?

בגיל צעיר גילה הארדי נטייה לאדריכלות ולבנייה, והוא השתלם כשוליה אצל ארתור בלומפילד, שהיה אדריכל לונדוני חשוב בזמנו.

בג'וד האלמוני משתמש הארדי בידע הזה בתיאור של ג'וד הסתת, וחלק מהעלילה מתרחשת באוקספורד (שהארדי קורא לה "כרייסטמינסטר").

אוקספורד היא "עיר יצורי האבן". בכל כנסייה וברבים מהקולג'ים תוכלו לראות את יצורי האבן הנפלאים האלה.

כל מי שמסתובב באוקספורד עם העיניים למעלה חייב להיזכר שכך ממש הלכו להם הסופרים ג'.ר.ר. טולקין, לואיס קרול ו-ק.ס. לואיס.

לואיס קרול היה מביא את אליס לקולג' מודלן. פסלון אחד אליס אהבה במיוחד. נדמה לי שזה זה:

טוב, אולי אליס לא בדיוק התייחסה לפרצוף הזה, אבל ללואיס קרול היו עוד ילדות שאהב. אחת מהן הייתה איסה באומן, שבגיל 14 שיחקה את "אליס". קרול חיבב אותה מאוד ואפילו הקדיש לה את "סילבי וברונו".

בשנת 1888 לקח לואיס את איסה לטיול באוקספורד, וכשהגיעו  למודלן קולג' הצביעה איסה על הפרצוף הזה ואמרה: "בפעם הבאה שארצה לצחוק אני אבקש מאחיותי נלי ומגי שיעזרו לי". כך כותב קרול בחוברת שנקראה "הטיול של איסה לאוקספורד".

מודלן מתפאר באוסף הגארגוילס (אני משתמש במילה הזאת כי אין לזה מילה בעברית) העשיר ביותר באוקספורד.

הנה כמה כאלה שציירתי:

למי שמתעניין בהסברים:

אין שום הסבר רשמי מאין הגיעו ביטויי ההומור המטורף הזה, ודווקא במבנים שיש להם קשר לדת, או במקרה שלנו – למצוינות אקדמית.

מוסכם על כולם שזה התחיל במאה ה-12 במרזבים. האדריכלים והסתתים לא רצו לראות צינורות חשופים שפורצים מהגגות. אבל למה הדברים הגרוטסקים האלה?

כנראה שיש כאן אמירה של הסתתים. משהו כמו "גם אנחנו רוצים ליהנות מהעבודה", והם היו מוציאים על הדמויות האלה את כל היצירתיות שלהם, שדוכאה בשעה שהיו מסתתים דברים גאומטריים. ואז חיפשו לזה הצדקה. משהו כמו: "השדים האלה שהכנסייה הכניעה בעצם מגנים עליה כעת"... ויש גם שאומרים: "אלוהים נמצא בכל מקום, כולל בדברים ההומוריסטיים".

אם למטה בכנסייה, בתא הווידויים, הכומר שומע מכל טוב חדר המיטות, אז דמות כזאת למשל באמת יכולה להגן על הכנסייה מפני עודף מוסר.

אחת התיאוריות המעניינות היא שמדובר במה שהיום היה נקרא פשוט "פרסום" לדת ולכנסייה.

בימים שמעטים באוכלוסייה ידעו לקרוא, והאמונות ב"עין הרע", בשדים ובמזיקים היו, לא כמו היום כאן אצלנו, נחלתם של רבים בקהילה, המפלצונים האלה נועדו לצוד מבטים ולשכנע את עובדי האלילים הנוצרים שאם הכנסייה הצליחה להכניע אותם ולהשתמש בהם כמגנים, פנים הכנסייה הוא כנראה המקום הכי בטוח נגד עין הרע.

אני מניח שלא תופתעו אם תשמעו שהיו כמרים ואנשי דת שנרתעו ואפילו בחלו בשדים האלה. ממש כמו מבקרי הספרות שביקרו את ג'וד האלמוני. עוד בימי הביניים התנהלו ויכוחים על התועלת והנזק שיש ב"דמויות המעוותות" האלה.

אני מקווה שקוראי יודעים שברשימות האלה אני לא מביא "גוגל לעוס ומעוכל" (Google Digest) לכן אני לא נכנס כאן לאבחנה בין "גארגוילס" ל"גרוטסק" ואפילו לא למקורן של המילים האלו. ברשימה הזאת אני קורא לכל הדברים האלה גארגוילס.

העניין שיש לי כשאני הולך באוקספורד – כמו גם בערים עתיקות אחרות - הוא סוג ההומור שפרץ דווקא אצל הסתתים בימי הביניים.

מעט מאוד הומור הגיע אלינו מימי הביניים, ואיך זה ש-400 שנה לפני הירונימוס בוש יש כל כך הרבה גילויים גרוטסקיים, ודווקא כשאנחנו מסתכלים כלפי מעלה...

ולמה אני מתרכז דווקא באוקספורד ואפילו מצמצם את מרחב הראייה שלי למודלן קולג'?

בכל העולם עשו, ועדיין עושים, יצורי אבן מרזביים כאלה. אבל אם תשימו לב, המטורפים ביותר וה"ארציים" ביותר הם בעיר הנפלאה הזאת, העיר האקדמית החמורה שממנה יצאו שלושת הסופרים שהזכרתי לעיל, קרול, לואיס וטולקין, אבות הפנטזיה המודרנית.

הארדי היה צעיר מקרול ב-12 שנה ומבוגר מאוסקר ויילד ב-14 שנה. אם אצל שלושת הסופרים שהזכרתי קיבלו שדי האבן והגרוטסקות צורה של פנטזיה שנועדה בעיקר לילדים, אצל הארדי האדריכל, הסתת, הסופר והאתאיסט, חדרו היצורים האלה אל מתחת לעור והשפיעו על מה שמכונה "רוח היצירה".

היצור המוזר הזה בעל שני הראשים למשל...

מזמין אותי לספר לכם את הסיפור הבא, שחבריו של הארדי נשבעו שהוא נכון:

בשנות ה-60 של המאה ה-19 היה הארדי אחראי על עבודות פיתוח של תחנת סנט פנקראס, ובמסגרת זאת עסק בפינוי גופות מבית הקברות של סנט פנקראס. באחד מארונות הקבורה ראה הארדי גוויה בעלת שני ראשים.

הארדי, שבריאותו גם ככה הייתה רעועה, חש ברע, עזב את העבודה, עזב את לונדון ונסע לדורסט, ושם (לשמחתי לפחות) התחיל בעבודה הספרותית שלו.

עוד מילה על הסתתים בני דמותו של ג'וד:

חלק מיצורי האבן שעשו, נקשרו באופן חזותי עם הקירות שבהם שובצו, כמו למשל זה שאפשר לראות ב"בודליאן", בניין הספרייה של אוקספורד, שהוא מטפס ויוצא מהקיר:

או זה שמכופף את פס האבן של החומה שממנה הוא צץ:

אבל היפה מכולם הוא הקוף הזה שמפסל ראש גרוטסקי:

הייתי רוצה להכיר את הסתת הזה שיודע לצחוק מעצמו.

גם בעת החדשה עדיין מסתתים גארגוילס. הנה למשל גארגויל שמתאר את הכומר, דר' קלי, שעמד בראש הקולג' סנט אדמונד הול:

וכך היה נראה קלי חובב הטניס:

כשהארדי הלך לעולמו הוא רצה להיקבר בסטינפורד אשר בדורסט, שם מת. אבל הוא היה חשוב מדי והוחלט להטמינו בפינת המשוררים אשר בווסטמינסטר אבי. אבל לפי בקשת המשפחה הלב שלו נקבר בסטינפורד. על פי סיפור שמסתובב בין מדריכי התיירות בלונדון, הלב שלו, שהוכנס לקופסת ביסקוויטים, נאכל על ידי חתול.

זאת הזדמנות בשבילי לתכנן את הגארגויל הזה:

כדי לסיים בנימה פילוסופית, אני מזכיר לכם שהמים, אלה שהולידו למעשה את יצורי האבן האלה כדי שיעטרו מרזבים, המים האלה הם גם האויב הגדול שלהם, ששוחק אותם.