מי אתה, דויל?

הבן שלו היה הרבה יותר מפורסם ממנו, אבל ג'ורג' ברנרד שו חשב שצ'ארלס אלטאמונט הוא גאון. שאר העולם, כולל בני משפחתו של צ'ארלס אלטאמונט, ראו בו בעיקר אלכוהוליסט ומשוגע.

בשנת 1977 התגלה, באחד המקרים האלה שקורים רק לאחרים, יומן מופלא של אדם שהמשפחה שלו התעלמה ממנו.

צ'ארלס אלטאמונט דויל נולד למשפחה מכובדת בלונדון. אביו היה קריקטוריסט פוליטי ידוע וגם שאר אחיו נחשבו למוצלחים. מי שמבקש ללמוד את העידן המכונה "תור הזהב של האיור האנגלי" לא יוכל להתעלם מעבודותיו של ריצ'ארד דויל, שהיה גם המאייר הראשי של הפאנץ' ואפילו צייר את ה"פאנץ'" עצמו, סמלו של הפאנץ' עד היום.

למרות שכבר בגיל צעיר גילה צ'ארלס כישרון ציור נדיר, אביו חשב שהמשפחה תהיה יותר מקובלת במה שנחשב "החברה הלונדונית" אם הבן הזה, שבגיל 17 נראה קצת מוזר וחסר ביטחון, יעוף לו מהעיניים; וצ'ארלס באמת עף, נחת באדינבורו והפך לשרטט ומתכנן אדריכלי בשירות איזה משרד ממשלתי.

כשהיה בן 23 התחתן עם מרי ונולדו להם עשרה ילדים, שמהם שרדו שבעה. על בכור הבנים עוד תשמעו – קוראים לו ארתור קונן דויל.

מה שלא התחיל טוב בלונדון לא נהיה יותר טוב באדינבורו. חוסר הביטחון שלו הרחיק אותו מאנשים אבל קירב אותו לאלכוהול. והתברר שהייתה לו גם מחלת הנפילה. משרד העבודה הסקוטי פיטר אותו. צ'ארלס נכנס לדפרסיה ומאוחר יותר גם למרכז גמילה משתייה.

בגיל 52 העבירו אותו למה שנקרא אז "בית משוגעים". בבית נשארה מרי עם שבעה ילדים, ולפרנסתה הכניסה הביתה דייר, רופא בשם דר' בראיין צ'ארלס וולר.

ארתור קונן ראה בוולר מעין אבא, ועל פי המלצתו הלך ללמוד רפואה. שם, באוניברסיטה של אדינבורו הוא הכיר את מורהו דר' ג'ו בל, שהיה הדמות שבהשראת המוח החריף שלו בא שרלוק הולמס לעולם:

שרשרת האירועים שתיארתי מביאים את חובבי שרלוק הולמס (ויש כאלה המונים) להאמין שכדי ששרלוק הולמס יומצא, היה נחוץ שליוצרו יהיה אבא שיכור ומשוגע.

משפחת דויל הנכבדה נוח היה לה שהוא סגור, וצ'ארלס עצמו ישב שם בכלא שלו וצייר וצייר וצייר. הוא מילא דפים ויומנים ומדי פעם שלח למשפחה שלו את הציורים כדי שייווכחו שהוא שפוי.

הנה כמה מהם:

בשנת 1888, כשארתור כתב את חקירה בשני, הספר הראשון בסדרת סיפורי שרלוק הולמס, הוא הציע לאביו להכין איורים לספר. צ'ארלס, שמרוב אושר שכח לבקש מארתור שישחרר אותו מהמוסד, הכין כמה איורים לספר. הנה אחד מהם:

את שרלוק הולמס (הדמות במרכז) צייר דויל כנראה בדמות עצמו:

צ'ארלס הכין שישה איורים, אבל כפי שידוע, המאייר שקבע את דמותו של שרלוק הולמס ומזוהה איתו אינו צ'ארלס אלא סידני פייג'ט. אבל הציורים של צ'ארלס הם היום טרף לעדת הפרשנים של סיפורי שרלוק הולמס.

בשנת 1917, כשלושים שנה לאחר שהתחיל לכתוב את שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את הסיפור האחרון, קידתו האחרונה, ושם הוא מנציח את שמו האמצעי של אביו, "אלטאמונט", שם שהבלש מאמץ לעצמו...

מהזמן שצ'ארלס צייר את האיורים לבנו, ועד מותו ב-1893, עברו עליו חמש שנים קשות, שבהן ישב במוסד שנקרא SUNNYSIDE, שם די אירוני לבית משוגעים. שם הוא המשיך לצייר.

מכיוון שהמשפחה לא גילתה עניין גדול באיורים שלו, אין פלא שהיומן הנפלא שלו לא נכנס לירושות המשפחתיות והתגלה רק ב-1977.

כדי לא להוציא פה ממש רע את הבן המפורסם, אספר שבשנת 1924, כשהיה כבר בעל תואר סיר, הציג ארתור קונן דויל תערוכת עבודות של אביו.

כשהתגלה היומן הנפלא, הוא הגיע לידיו של מייקל בייקר, מפיק תוכניות דוקומנטריות בערוץ הטלוויזיה ITV. בייקר הבין שיש פה פרשה בלשית ברוחו של שרלוק הולמס ויצא מיד לפתור את התעלומה, שהוא קרא לה "התעלומה המסתורית האחרונה של קונן דויל". את התוצאה אפשר לראות בספר הנפלא הזה:

בייקר ניסה לפענח את עולם הדימויים העשיר של דויל, את אהבתו לחי ולצומח, כמו בציור הזה שבו פייה מצילה פרפר ממי שמנסה לצוד אותו:

השיגעון שלו היה לשלב טקסטים והומור לשוני לציורים (בעניין זה הוא מושפע כנראה מיאיר גרבוז. למרות שבניגוד לגרבוז אצל דויל קודם קיים הציור ורק אז הוא כותב הערה על מה שצייר. כך שזה בעצם יותר דומה למה שאני עושה).

מאוחר יותר טענו חוקרים שיש פה כמובן השפעה ברורה של ויליאם בלייק. איך לא. (גם בלייק, כמו שאתם זוכרים, נחשב בעיני רבים לא שפוי במיוחד, בין השאר כיוון שטען שכל מה שהוא כותב ומצייר מגיע אליו דרך רוחו של אחיו המת).

מאחר שמוצאו של דויל מאירלנד, לא תופתעו שהוא מרבה לצייר פיות ושדונים (אחיו ריצ'ארד נחשב לצייר הפיות המובהק ביותר של התקופה הוויקטוריאנית).

מי שמחפש קשר בין פיות לשיגעון יגיע מהר מאוד לדמות אחרת ששווה רשומה - ריצ'ארד דאד, שהיה מבוגר מדויל ב-15 שנה וישב גם הוא באותו זמן בבית משוגעים, זאת לאחר שרצח את אביו (היו לו כנראה נסיבות מקלות, כי לדעתו אביו היה שד סמוי...). הנה ציור אחד של דאד:

כתבתי שדויל אהב לצייר חיות, אבל מאחר שהוא הזדהה עם נקודת המבט של הפיות והשדונים הזעירים, ברוב המקרים בהם צייר ציפורים או סנאים, הוא עשה אותם מפחידים ומאיימים.

והנה עוד כמה רישומים מהיומן. לחלק מהטקסטים שנכתבו בכתב ידו הוספתי תרגום:

היומן מעיד על דויל שהיה עסוק לא מעט במפגש עם המוות:

בשנת 1893 אכן נערכה הפגישה הזאת.

ודויל הלך לעולמו.

דויל לא היה צייר אלא מאייר, ותקופה מסוימת אייר ספרים. אבל מה שצייר בשנים האלה במוסד לא היו איורים במובן הרגיל של המילה. ואותי כמאייר מסקרן מאוד סוג היצירה הזה.

*

לסיום, מאוד הייתי רוצה לקנות לכל החברים שלי את המסמך הנפלא הזה של אדם שנלחם בעזרת הציור על שפיותו, אבל יש לי יותר חברים מכסף.

לכן אני מציע לכל מי שרוצה, לחפש את הספר הזה במקומות הנכונים באינטרנט.