"אם תצייר פחות קווים תעשה פחות טעויות"

14 מתוך 39 שנותיו עסק רנדולף קלדקוט באיור, והשנים האלה שינו את האיור האירופאי. מדובר בתקופה שבה כשאומרים אירופאי מתכוונים באופן אוטומטי גם לאמריקאי.
הוא היה אנגלי לחלוטין, אבל אולי בגלל שמת דווקא באמריקה החליטו האמריקאים לקרוא לפרס החשוב בתחום איור בספרי ילדים, מדליית קלדקוט.

התקופה המדוברת נקראת "ויקטוריאנית". בשנת 1848, כאשר רנדולף - בנו של חייט וכובען מצ'סטר - היה בן שנתיים, קמה באוקספורד חבורת אמנים סודית בשם פרה-רפאליטים, שזה הדבר הכי אנגלי אחרי פיש אנד צ'יפס ויורקשייר פודינג.

13 שנה מאוחר יותר מקים ויליאם מוריס את החברה המפורסמת שלו לעיצוב, גוף שפעל 13 שנה אבל משפיע על טעמם של האנגלים עד היום. שתי התופעות האמנותיות האלה משפיעות על האיור האנגלי, ואם אתם מחפשים את התוצאה של התהליכים האלו תפגשו אותה בדמותם של וולטר קריין וקייט גרינווי, שני מאיירים מצוינים ומצליחים שהסירו את הכובע בפני העיצוב והקפיאו את האיור.
רנדולף קלדקוט, בן גילם של השניים האלה, נחשב לצלע השלישית של המשולש הנודע - קריין, קייט, קלדקוט. וגם הוא, כשהתחיל לאייר, היה די מושפע מרוח התקופה.
הספר הראשון שאייר - Old Christmas from the Sketch Book of Washington Irving, היה נראה כמו ספר של קריין.

אבל לאט לאט הפך האיור שלו חופשי יותר והוא הכניס בו - גם בגלל הנושאים שבחר לאייר - הרבה מרוח הכפר, שם עברה ילדותו.
ואם מאייר עירוני כמו קריין, שחי בצל התפיסה הניאו-גותית וה"פרה רפאליטים" מצייר סוסים ככה:

אז הסוסים של קלדקוט נראים ככה:

ואפילו, שומו שמים, סוס מאחור. הייתם מאמינים?

מי שיקפיד ויבדוק את הקו של קלדקוט באיורי הקו שלו - כלומר האיורים שאינם צבעוניים - יוכל, אם יחפוץ, לראות השפעה של גוסטב דורה, המבוגר ממנו ב-16 שנה.
הנה איורים של דורה, שדי אהב לצייר דמויות מאחור, וגם סוסים:

והנה איור של קלדקוט:

הוא גדל כאמור באזור כפרי, והרבה נופים פתוחים נראים באיורים שלו:

זאת בניגוד לחלק גדול מהוויקטוריאנים, או ה"מוריסים", שרבים מהאיורים שלהם נראים כמו הכנה לחלונות צבעוניים בכנסייה, כמו קריין למשל:

הנופים הפתוחים והתנועה יוצרים בעצם המשכיות שאין למצוא כמוה אצל אחרים. כלומר קלדקוט לא ראה בכל איור שלו מאסטרפיס שעומד בפני עצמו, להבדיל מקריין למשל. אלא, ובזה אפשר לומר שהוא חלוץ ופורץ דרך, כל איור שלו מעורר אצל הקורא רצון לראות מה יש בעמוד הבא, כמו בעמודים 21 ו -22 בסיפור קינה על מותו של כלב משוגע:

קלדקוט אהב את המשפט ששמתי בכותרת - "אם תצייר פחות קווים תעשה פחות טעויות". ובאמת אם תסתכלו על האיורים מהסיפור על הכלב המשוגע, תראו שאין לו שום קווים דקורטיביים, טקסטורות, או כל מיני יסודות עיצוביים אחרים שאין להם קשר לסיפור, להבדיל מאשר אצל קריין למשל:

פה ושם נשמרו כמה סקיצות שקלדקוט הכין בקווים מעטים ביותר, כמו הפרה הזאת,

לאיור מהסיפור זהו הבית שג'ק בנה:

או הרישום המינימאלי הזה,

לאיור הזה שגם הוא מאותו סיפור:

מוריס סנדק, מי שנחשב לאבי הפיקצ'רבוק המודרני, מתייחס לקלדקוט כאבי הז'אנר הזה, והיה אחד ממעריציו המושבעים. אבל כבר בימיו הקצרים היו לקלדקוט מעריצים רבים וביניהם וינסנט ון גוך ופול גוגן.
הספר שפרסם אותו והיה הצלחה מסחרית גדולה הוא הספר הזה:

למי שמתעניין באיזה חומר ספרותי האכילו את הפעוטות בתקופה הוויקטוריאנית, הנה סקירה קצרצרה של ארבעת הסיפורים שבספר:

הסיפור הראשון, שנקרא ג'ון גילפין נכתב על ידי המשורר ויליאם קוּפר.
בספר לונדון בעקבות סופרים וספרים כתבתי על קופר את הדברים הבאים:

זוהי בלדה מטורפת על איש שגם הוא קצת מטורף, על דהירת סוס מטורף שבמהלכו כל העיר, על כלביה ואנשיה, עוקבים אחרי המירוץ שבמהלכו נשברים שני בקבוקי יין. בסוף העניין הוא חוזר הביתה בשלום.

מעניין אם ספריית פיג'מה הייתה בוחרת בסיפור כזה להעניק אותו לילדי הגן...
גילפין על הסוס הוא האימג' שנבחר להיות חקוק על מדליית קלדקוט:

ואם זה נראה לכם שפוי, אז הסיפור הבא נקרא קינה על מותו של כלב משוגע. אני מזכיר לכם - זהו ספר לפעוטות. הסיפור הזה נכתב על ידי אוליבר גולדסמית, אחד הסופרים החשובים של המאה ה-18, שספרו הידוע הוא הכומר מוויקפילד.
"כלב משוגע" נחשב כבר ליצירה קומית קלאסית וזכה לביצועים שונים, למשל זה. 
זהו סיפור על איש טוב לב שגר באיזלינגטון. הוא היה טוב כל יום וכל היום ועשה מעשים טובים, כמו זה למשל:

ואז יום אחד נשך אותו הכלב, שנחשב לידידו:

אוי ואבוי, כלב כל כך רע נשך איש כל כך טוב -מה יהיה? האיש ימות? אז לא! האיש החלים והיה זה הכלב שמת.

יצירה נוספת בספר היא תינוקות ביער, שהיא עצובה ואכזרית כל כך שאני חוסך אותה מכם. מי שיש לו את הספר המוער שלושה בסירה אחת יוכל לעיין בהערה בעמוד 202.
הנה האיור האחרון של קלדקוט, בו אדומי החזה מכסים את גוויות התינוקות בעלים:

גידלו אותם יפה, את התינוקות הוויקטוריאנים...
והסיפור הרביעי הוא זהו הבית שג'ק בנה. מאיירים רבים התמודדו עם השיר הזה שהוא גרסה אנגלית של חד-גדיא.
זהו העמוד האחרון שבו מסתכם כל השיר:

כל מי שמתעניין בתקופה שנקראת "תור הזהב של האיור האנגלי" מגלה באופן טבעי סקרנות לגבי היחסים בין "השילוש של ספרי הטף" כפי שנקראו קריין, גרינווי וקלדקוט.
קלדקוט קיים יחסי ידידות עם השניים האחרים. קריין היה קצת פחות נלהב ביחסים עם גרינווי וכמעט שלא נפגש איתה. "הדמויות שלה הולכות לאיבוד בתוך הבגדים שלהם" אמר קריין על האיורים של גרינווי (ייתכן שהוא גם קינא בה על כך שהיא הוזמנה לתה בארמון באקינגהם והוא לא).
קלדקוט היה נדיב יותר ביחסו אליה.
באחד הביקורים שלהם אצל ידידים בכפר צייר קלדקוט את האיור הבא:

ואז העיר: "נראה לי שאיבדתי את הכושר לצייר בסגנון שלי. הכול יוצא לי קייט גרינווי".
מישהו אפילו הפיץ באיזה מקום שמועה שהשניים האלה נישאו בסתר...
בקרוב, אני מקווה, אביא רשימה מיוחדת על קייט גרינווי.