ילד על פי קרמן

אם הייתי סוציולוג בדרך להיות אנתרופולוג, אז לאחר שהייתי מפרסם מחקר על דמות הצבר, על דמות הישראלי ומה זה "בית" ובטח גם מה זאת "סביבה", בסוף הייתי מגיע ל:
"דמות הילד באיוריו של דני קרמן"
הייתי מסביר שמדובר במאייר בגיל מתקדם שמנסה בכל ספר להמציא את עצמו מחדש ובסוף נשאר (כך על פי דבריו) תקוע עד להכאיב עם עולמו הצר.
מכיוון שתמיד רציתי להיות ראשון, אז אני עובר לגוף ראשון ומפרסם פה מחקר ראשון על הילד באיור שלי (שימו לב! ברשימה הזאת מדובר בילדים בנים ולא בילדות) - עד כמה הילד הזה הוא אני, כמאמר המשורר.
הנה כמה צילומים שלי כילד:

בגלל שבילדותי היו יותר מלחמות ממצלמות, אז אין הרבה צילומים שלי כילד.
עד כמה הילד הוא תוצאה של בקשות של הסופר/ת? (למשל: צייר אותו ג'ינג'י ממזרי, אבל שיהיה נחמד)

גם כאן, כמה מקורי, ביקש ממני עוזי חיטמן לצייר ג'ינג'י ממזרי וחמוד:

עד כמה הילד שאני מצייר הוא הילד שבורח מהדימוי של הילד מהספר הקודם?
אחרי שציירתי את "והילד הזה הוא אני", שהענקתי לו קצת מדמותם של תומר ואוֹרי, בּנָי...:

...איירתי עוד כמה ספרים שגיבורם היה ילד, ושם מה שהדריך אותי זה שהילד יהיה שונה מהילד הזה. למשל בספר בפעם הראשונה של נילי ארונוביץ', שם ציירתי בכל שיר ילד אחר:

או בספר גבעת הכפתורים של שלומית כהן-אסיף, שם הקפדתי לצייר לילד תלתלים כהים:

הבריחה מהספר הקודם (שלא לדבר מה"הצלחה" הקודמת) הופכת אצלי כמעט תמיד לקונספט, אם לא לאובססיה. לפעמים זה מתבטא בטכניקה, כמו המכחול הגס בספר גלגלים, ספרה הראשון של מיריק שניר:

בגלל ההחלטה האם לאייר לילד תלתלים (כהים) או שיער חלק בהיר (בדרך כלל) תוכלו אם תרצו להאשים אותי בגזענות. ברוב המקרים מסתבר, ציירתי תלתלים לילדים עצובים יותר, כמו לילד בספר המצוין פחונים וחלומות של סמי מיכאל, ילד מעברה ממוצא מזרחי כמובן:

מעניין למה בחרתי לצייר לילד של סמי עצמות בולטות. נראה לי שככה דמיינתי את סמי כילד, למרות שהילד בספר הוא לא סמי.
במבט לאחור, הילד של פחונים וחלומות דומה נורא לילד שציירתי בספר אימא שמש ומולדת, ספר הסיפורים הראשון של חברי יצחק קרונזון.
הילד המתולתל הזה הוא קרונזון (קוקו) כשהיה ילד:

ככה לפחות על פי התמונות:

קוקו הוא ילד אשכנזי למהדרין, אז אולי אני בכל זאת לא ממש גזען.
וכאן, בגלל שני הספרים שלעיל, אני מגיע להבדלים בין ילד של פעם לילד של היום.
בהזדמנויות שונות הסברתי שאני לא מנסה להנציח באיורים שלי אופנות, לא בלבוש לא בעיצוב, אביזרים או אפילו אדריכלות. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהרחיב את גבולות הזמן (על זה בהרחבה ברשימה מיוחדת).
אבל אני לא מנסה להכחיש, שכאשר אני מצייר ילד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כלומר השנים בהם אני הייתי ילד, אני מרגיש יותר נוח מאשר כאשר אני מצייר ילד של היום. אני לא בודק את ההבדלים בתספורות למשל, אבל אם אני מצייר ילדים בגופיות ובמכנסיים קצרים מקופלים...:

...כמו אלה מהספר כשאמא ואבא היו ילדים - ספר סיפורים מקסימים שכתבה עפרה אליגון המנוחה - או בספר החופש הכי גדול של שוש יובל...:

מדובר בילדים של פעם.
גם בספר ילד נושך, סיפורים שמספר יהודה אטלס על ילדותו, ציירתי בעצם אותנו, את הילדים שהיינו, שהרי יוּדה ואני גדלנו באותו קילומטר מרובע.
הנה הילד שבעטיפה:

והנה איור מהספר:

לפעמים סגנוּן הדמות של הילד מושפע מהעובדה שהוא מופיע פעמים רבות בספר, בכל פעם בפוזה אחרת.
בספר יונתן והדלעת הענקית שכתב מיכאל אבס, ציירתי את יונתן כמו דמות בסרט מצויר, שכן הוא מופיע בכל עמוד בצורה שונה:

גם בספר הילד הרע של לאה גולדברג, רציתי להמציא דמות קצת קריקטורית לא כל כך "אנטומית":

אבל כשאני מסתכל על זה היום, אני רואה שלא הקפדתי בדיוק על שמירה של סגנון, שהרי הדמות הראשונה הרבה יותר מסוגננת ואפשר לומר קריקטורית מהילד הזה למשל, שהוא אותו ילד באותו ספר:

לפעמים כשיש כמה גיבורים ילדיים בספר, הצורך שיהיו שונים הוא אחד הגורמים בעיצוב שלהם. הנה שם חם ויפת מהספר נח של יורם טהרלב:

האמצעי הוא ילד שהייתי מצייר בכל ספר. השניים האחרים הם נגזרות של המושג "שונה".
בהזמנת המשרד לאיכות הסביבה, כתב חברי מיכאל דק ספר על משפחת מָכְפַּתְלִי, משפחה שבאופן קבוע מזהמת חופים. יש להם כמובן גם בנים ובנות מזהמים. אז את שני הבנים ציירתי ככה:

בספרים כאלה שבהם מופיעים ילדים שבהתחלת הספר הם "רעים", תמיד אתה צריך לקחת בחשבון שבסוף הספר הרעים הופכים לטובים (במקרה הזה הדגים שכנעו אותם להיטיב את דרכיהם), ככה שאסור לך לצייר אותם באופן יותר מדי מפלצתי.
הנה כך נראים שני הילדים האלה בסוף הספר (לאחר שהפכו למשפחה שדואגת לחוף):

בספרים שבהם על פי הטקסט אין סיבה שהילדים יהיו "נחמדים" קל לי מאוד לעשות ילדים פחות "ממוצעים", בעיקר אם הם מופיעים סתם בספר, בלי שיש להם תפקיד או שם בטקסט.
הנה כמה ילדים מקריים מספר הילדים כל ילדי הגן של חתולי:

לא תופתעו אם אספר לכם שגיבור הספר, נמרודי (הנכד של המחבר), נראה כך. אני חייב להודות שהוא פחות מוצלח משלושת הקודמים:

בספר האחרון של חתולי, אח ואחות, אחות ואח שני הגיבורים נראים כך:

מי שיקרא את הספר גם יבין למה.
גם בספר שירים רעים לילדים טובים של אפרים סידון יכולתי לתאר ילדים קצת חריגים, כמו זה למשל, שיש לו נחש ארסי שמכיש ומחסל כל מיני קרובים לא רצויים:

או הילד הזה, שהוא קניבל וההורים שלו מקפידים שירחץ ידיים לפני האוכל:

הילדים הכי רחוקים מהמציאות שציירתי היו שרגא ופיני, בספר של יורם טהרלב משנת 1977, מין מקס ומוריץ מקומיים:

הסגנוּן המופרז של שרגא ופיני לא הולך תמיד עם הילדים האחרים שציירתי בספר:

לפעמים אני חלש ב"קונטיניואיטי" ואולי זה גם פחות מעניין אותי (זה קצת מסביר למה אני לא מצייר קומיקס או אנימציה).
רוב המאיירים יודו שהכי מעצבן זה לצייר פרצוף של ילד בקלוז אפ, כלומר פרוש על כל העמוד, ואכן שימו לב שמעט מאוד עושים את זה.
הנה מיכה מהספר מיכה ומכבי האש של דליה רביקוביץ':

הנה הקלוז אפ הנורא שעשיתי ממנו:

הוא נראה לי כמו דוד לוי הצעיר...
בספר אורח ליום הולדת, של לאה גולדברג, יש קלוז אפ קצת יותר מוצלח:

לפעמים אופיו של הילד המאויר מושפע מהטכניקה שבה אני מצייר, ואני משתדל להיות מודע לזה.
הילד מהספר בינה נוסעת מבנימינה של יונה טפר צויר במכחול גס ולכן נראה ככה:

הנער ביער של ביאליק, שצויר במחשב, הוא כזה:

הילד יוסף בספר מעשה בפא סופית של אלתרמן, צויר בטכניקה חופשית והוא נראה קצת מוזנח:

אבל זה בסדר. אלתרמן לא מתייחס אליו כאל דמות של ממש. כל התפקיד שלו ב"ספרות הילדים" הוא להחזיר את הפא הסופית שנעלמה לחיק החם של האלף-בית.
ולסיום, מבחר פרצופים של והילד הזה כדי להראות שגם הוא לא בדיוק ילד אחד:

ולשאלה: האם התכוונת שהילד יהיה קצת שונה במהלך הספר? אני לא מתכוון לענות.