*מוקדש לחברי הרופאים

האם בריאות ומחלות הם שני צדדים של אותו מטבע? בכלל, מי המציא את הביטוי הטיפשי הזה "שני צדדים של אותו מטבע?" האם ביבי ואבו מאזן למשל הם שני צדדים של אותו מטבע? ונגיד שכן, אז רק בגלל זה נפסיק להשתמש במטבעות?
אם לא שמתם לב, אז כשאנחנו משלמים למישהו על משהו, תמיד אנחנו נותנים את שני הצדדים של המטבע. נראה לכם שיש בזה איזו אמירה?
כשאתם משלמים לעורך דין או לרופא, תמיד, אבל תמיד, הם לוקחים מכם את שני הצדדים של המטבע (אלא אם מדובר בשטרות).
כשהדברים מגיעים למחלות, הנטייה שלנו (היהודים, אבל לא רק) היא להשתמש בדימויים ובלשון סגי-נהור.
אם כולנו באורח פלא היינו כל הזמן בריאים, לא היינו זקוקים ל "משרד בריאות" ולכן במצב של היום השם "משרד המחלות" מתאים יותר. אני כבר מספיק מבוגר כדי לזכור שפעם היה מוסד שנקרא "מושב זקנים", שבינתיים קיבל כל מיני שמות שמתאימים יותר לעידן הצבוע שלנו שמכונה "פוליטיקלי קורקט".
מעניין שעוד טרם שינו את השם "בית חולים" לבית בריאות". אבל חכו, עוד מעט זה יקרה.
מתיק האיורים בנושא: מחלות, בריאות, רופאים וחולים, אני מביא כאן רק איורים מעטים.
החומרים הוויזואליים של המאייר שרוצה לצייר את עולם הרפואה הם רבים. אם אתה מצייר רופא - חייב להיות לו סטתוסקופ, או לפחות מראה ופנס כזה שתלוי לו על המצח שאני מכיר רק מקריקטורות ועוד לא ראיתי רופא אמיתי שיש לו את הדבר הזה.
יש גם מזרק (שהיום מעדיפים להשתמש בו כשמציירים איור בנושא סמים).
יש את הנחש הזה שלקחנו מהתנ"ך, או אולי מהיוונים.
הנה שילוב מלאכותי של סטתוסקופ ונחש:

הנה איור שכנראה ניסה לתאר רפואה במשבר:

והנה איור שאני מביא אותו כאן בליווי התנצלות ישירה:

המסר כאן כל כך ברור ומדבר על אטימות הרופאים ואני שולח לכן התנצלות מעומק הלב (אני מתכוון ללב שנבדק לא מזמן והוכח שהוא בריא בינתיים) לחברי הפרופסורים ארדון רובינשטיין, ג'יי לביא, דני כספי, ולשאר הרופאים שמוכיחים בכל רגע כמה האיור הזה חסר טעם.
אבל מה לעשות, רוב הרשימות שעסקו ברפואה וברופאים שהתבקשתי לאייר להן דיברו, כמו שמקובל בתקשורת, רק על הצד השלילי.
וכך בניגוד לניסיון הטוב שיש לי עם הרופאים, יצאו לי במשך השנים איורים כאלה:

כמו רבים מכם סבלתי בעבר מכאבי גב, וחברי דר' דוד קרת הפנה אותי לפרופסור ראובן גיבשטיין שתיקן אותי תיקון שמחזיק עד היום.
הבנתם בוודאי מהרשימה הזאת וגם מאחרות שהמאייר הוא "חרב להשכיר". יותר איורים עשיתי בעיתונות שלא משקפים את דעותי ועמדותי מאשר איורים שבהם הבעתי את דעתי.
ואם צריך להוכיח כמה אני ועמיתי חסרים חוט שדרה, אז הנה:

לפני כשנתיים פרסמתי כאן רשומה שעסקה בספר אין ספק אתה חולה. ספר שבא להפיץ את השקפת העולם של ההיפוכונדר.
דר' ריקארד פוקס הוא רופא שבדי, שבשלב מסוים העדיף לרפא אנשים בהומור, והפך להיות בעל טור היפוכונדרי.
הנה איורים מהספר הזה:

למי שמתעניין, כל האיורים לספר זה נעשו בעיפרון ללא סקיצות או רישומי הכנה.
הרבה בריאות! או לפחות במידה שאנחנו זקוקים לה.

נהוג לציין את ויליאם בלייק כמי שהתחיל באנגליה המודרנית את הנטייה לחבר מילים לציורים.

במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו בבריטניה מאיירים רבים שכתבו וסופרים רבים שגם ציירו. הסוגה שזכתה לכינוי "נונסנס" הביאה לעולם יוצרים רבים שעסקו גם בכתיבה וגם באיור, להלן מעט מהם: אדוארד ליר, לואיס קרול, הילר בלוק, ו.ק. צ'סטרטון והארי גרהם.

כל אחד מאלה זכאי שאקדיש לו רשומה מיוחדת. אבל מי שזכאי להיחשב כיורש טבעי של ויליאם בלייק הוא מרווין פיק.

אני מניח שחלק גדול מהקוראים לא מכירים את השם, ועד כמה שזכור לי שום יצירה שלו לא תורגמה לעברית.

מי שמכירים אותו הם אלה המתעניינים בספרות בדיונית ופנטזיה. הטרילוגיה הגותית שכתב, Titus Groan, Gormenghast ו – Titus Alone נחשבת לנכס אהוב בקרב הציבור הזה.

בחרתי להביא ברשומה הזאת את מרווין פיק המאייר ולנסות להעביר לקוראים את המיוחדות של האיש הזה.

פיק, שנולד ב-1911 ומת ב-1968, היה דוגמה מובהקת ליוצר שהביוגרפיה שלו השפיעה על יצירתו.

הוא נולד בסין לאב שהיה רופא מיסיונר. עשר השנים שבילה כילד בסין השפיעו באופן מעניין על היצירות הפלסטיות שלו וגם על כתיבתו.

אני לא קראתי את ספרי הפנטזיה שלו, אבל המבינים טוענים שהתיאור של ארמון גרומנגאסט מושפע ממבנים בבייג'ינג. גם באיור שלו ניכרת השפעה של צבעי המים של המזרח.

בגיל 22 סיים את לימודיו באקדמיה המלכותית, ובמשך תקופה מסוימת עסק בציור דיוקנאות ובציור בכלל. לימים עזב את הציור ה"כבד" והפך למאייר, סופר ומשורר.

פיק העריץ את לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון וצ'ארלס דיקנס, ולשלושתם הכין איורים.

במלחמת העולם השנייה הוא הועסק כצייר, ועם סיומה ביקר במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. בעקבות הביקור המחריד הכין כמה איורים, אבל את החוויה האמיתית ביטא בשיריו. לפי דבריו, הביקור השפיע אפילו על האיורים שהכין באותה תקופה לבית קדרות של דיקנס.

פיק מעולם לא סיים את האיורים לספר הזה, והכין רק 19 דמויות. מתוכן אני מראה כאן שש:

גם מייב, אשתו של מרווין, הייתה ציירת ידועה בזמנה.

פיק כתב מחזות ותסכיות לרדיו. המחזה האחרון שלו, התבונה של החיזור, שעלה בוסט אנד נחל כישלון חרוץ. בעקבות הכישלון הוא לקה בהתמוטטות עצבים והחלו אצלו סימנים של שיטיון. הוא אושפז וטופל בשוקים חשמליים.

מעט מאוד ציורים שלו שרדו מעשר השנים האחרונות, ובכולם אפשר לראות את השפעת המחלה, וזאת למרות שגם בציורים שנעשו קודם לכן לא מצויה הרבה שפיות.

הנה כמה עמודים מהספר מכתבים מדוד אבוד:

מדובר במכתבים שכותב חוקר קוטב הזוי, אבוד בקוטב בחברת יצור דמוי צב, לבן אחיו אותו לא ראה מעולם.

בכל העמודים יש איור שעליו מודבק טקסט במכונת כתיבה ישנה.

הנה חמישה עמודים מהספר שיש בו 125 ציורים.

לסטיבנסון, אותו העריץ, הכין פיק איורים ל"דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד" וגם ל"אי המטמון". הנה איור ל"אי המטמון":

העובדה שפיק הגיע לאיור מציור והשפעות הציור הסיני על עבודתו גרמו לכך שגם באיורים שבהם הקו השחור שולט, כמעט שאין קווי מתאר (קונטורים). הנה שני איורים מתוך "ציד הסנארק":

דווקא האיורים שהכין פיק לספרי "אליס" של לואיס קרול לא זכו להערכה רבה בקרב חובבי אליס.

הנה איור אחד:

כדי להדגיש את חשיבותו של פיק בעיני אני מפנה את תשומת לבכם לשני מאפיינים חשובים בעבודתו.

קודם כל הפרצופים.

גם למאיירים גדולים יש נטייה להזניח את עניין הפרצופים וההבעות. אפילו ארנסט שפארד הגאוני לא רואה בהבעות עניין גדול שיש לעסוק בו.

לא בכדי מעריץ פיק את דיקנס שהיה עושה פרצופים מול הראי לפני שתיאר את הגיבור.

הנה הפרצוף של הקצב מ"ציד הסנארק":

והנה הפרצוף של מר גאפי מבית קדרות:

ויש גם את זה:

ואת פביאן:

ואת זה:

מאפיין נוסף של פיק, שמבדיל אותו באופן נחרץ מהמאיירים בני תקופתו, הוא הצורך הקבוע להשתנות.

מגוון הסגנונות והטכניקות שלו אין דומה לו במקומו ובתקופתו.

הנה דוגמאות נוספות: 

בין שאר יצירותיו כתב ואייר מרווין פיק שירים ברוח ה"נונסנס". ארבע שנים לאחר מותו ערכה אשתו, מייב גילמור, את ספר הנונסנס שלו:

מאחר שאין תרגומים לעברית אני מביא כאן שלושה בתים מהשיר "דודות ודודים":

פרט לשלושת הקרובים שהבאתי כאן, ישנם עוד שבעה דודות ודודים, שאחד מהם הפך לגלולה:

והנה עוד איור עם שיר בכתב ידו:

ולפני סיום אני רוצה להציג לכם מאייר בן זמננו. שמו – איאן מילר, שנודע באיורים שלו לפנטזיות. מילר הכין איורים רבים לטרילוגיה "הגרומנגאסט" וכך הוא מצייר את הארמון:

חפשו ב-youtube אנימציות של מילר, אני בטוח שלא תתאכזבו.

הבן שלו היה הרבה יותר מפורסם ממנו, אבל ג'ורג' ברנרד שו חשב שצ'ארלס אלטאמונט הוא גאון. שאר העולם, כולל בני משפחתו של צ'ארלס אלטאמונט, ראו בו בעיקר אלכוהוליסט ומשוגע.

בשנת 1977 התגלה, באחד המקרים האלה שקורים רק לאחרים, יומן מופלא של אדם שהמשפחה שלו התעלמה ממנו.

צ'ארלס אלטאמונט דויל נולד למשפחה מכובדת בלונדון. אביו היה קריקטוריסט פוליטי ידוע וגם שאר אחיו נחשבו למוצלחים. מי שמבקש ללמוד את העידן המכונה "תור הזהב של האיור האנגלי" לא יוכל להתעלם מעבודותיו של ריצ'ארד דויל, שהיה גם המאייר הראשי של הפאנץ' ואפילו צייר את ה"פאנץ'" עצמו, סמלו של הפאנץ' עד היום.

למרות שכבר בגיל צעיר גילה צ'ארלס כישרון ציור נדיר, אביו חשב שהמשפחה תהיה יותר מקובלת במה שנחשב "החברה הלונדונית" אם הבן הזה, שבגיל 17 נראה קצת מוזר וחסר ביטחון, יעוף לו מהעיניים; וצ'ארלס באמת עף, נחת באדינבורו והפך לשרטט ומתכנן אדריכלי בשירות איזה משרד ממשלתי.

כשהיה בן 23 התחתן עם מרי ונולדו להם עשרה ילדים, שמהם שרדו שבעה. על בכור הבנים עוד תשמעו – קוראים לו ארתור קונן דויל.

מה שלא התחיל טוב בלונדון לא נהיה יותר טוב באדינבורו. חוסר הביטחון שלו הרחיק אותו מאנשים אבל קירב אותו לאלכוהול. והתברר שהייתה לו גם מחלת הנפילה. משרד העבודה הסקוטי פיטר אותו. צ'ארלס נכנס לדפרסיה ומאוחר יותר גם למרכז גמילה משתייה.

בגיל 52 העבירו אותו למה שנקרא אז "בית משוגעים". בבית נשארה מרי עם שבעה ילדים, ולפרנסתה הכניסה הביתה דייר, רופא בשם דר' בראיין צ'ארלס וולר.

ארתור קונן ראה בוולר מעין אבא, ועל פי המלצתו הלך ללמוד רפואה. שם, באוניברסיטה של אדינבורו הוא הכיר את מורהו דר' ג'ו בל, שהיה הדמות שבהשראת המוח החריף שלו בא שרלוק הולמס לעולם:

שרשרת האירועים שתיארתי מביאים את חובבי שרלוק הולמס (ויש כאלה המונים) להאמין שכדי ששרלוק הולמס יומצא, היה נחוץ שליוצרו יהיה אבא שיכור ומשוגע.

משפחת דויל הנכבדה נוח היה לה שהוא סגור, וצ'ארלס עצמו ישב שם בכלא שלו וצייר וצייר וצייר. הוא מילא דפים ויומנים ומדי פעם שלח למשפחה שלו את הציורים כדי שייווכחו שהוא שפוי.

הנה כמה מהם:

בשנת 1888, כשארתור כתב את חקירה בשני, הספר הראשון בסדרת סיפורי שרלוק הולמס, הוא הציע לאביו להכין איורים לספר. צ'ארלס, שמרוב אושר שכח לבקש מארתור שישחרר אותו מהמוסד, הכין כמה איורים לספר. הנה אחד מהם:

את שרלוק הולמס (הדמות במרכז) צייר דויל כנראה בדמות עצמו:

צ'ארלס הכין שישה איורים, אבל כפי שידוע, המאייר שקבע את דמותו של שרלוק הולמס ומזוהה איתו אינו צ'ארלס אלא סידני פייג'ט. אבל הציורים של צ'ארלס הם היום טרף לעדת הפרשנים של סיפורי שרלוק הולמס.

בשנת 1917, כשלושים שנה לאחר שהתחיל לכתוב את שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את הסיפור האחרון, קידתו האחרונה, ושם הוא מנציח את שמו האמצעי של אביו, "אלטאמונט", שם שהבלש מאמץ לעצמו...

מהזמן שצ'ארלס צייר את האיורים לבנו, ועד מותו ב-1893, עברו עליו חמש שנים קשות, שבהן ישב במוסד שנקרא SUNNYSIDE, שם די אירוני לבית משוגעים. שם הוא המשיך לצייר.

מכיוון שהמשפחה לא גילתה עניין גדול באיורים שלו, אין פלא שהיומן הנפלא שלו לא נכנס לירושות המשפחתיות והתגלה רק ב-1977.

כדי לא להוציא פה ממש רע את הבן המפורסם, אספר שבשנת 1924, כשהיה כבר בעל תואר סיר, הציג ארתור קונן דויל תערוכת עבודות של אביו.

כשהתגלה היומן הנפלא, הוא הגיע לידיו של מייקל בייקר, מפיק תוכניות דוקומנטריות בערוץ הטלוויזיה ITV. בייקר הבין שיש פה פרשה בלשית ברוחו של שרלוק הולמס ויצא מיד לפתור את התעלומה, שהוא קרא לה "התעלומה המסתורית האחרונה של קונן דויל". את התוצאה אפשר לראות בספר הנפלא הזה:

בייקר ניסה לפענח את עולם הדימויים העשיר של דויל, את אהבתו לחי ולצומח, כמו בציור הזה שבו פייה מצילה פרפר ממי שמנסה לצוד אותו:

השיגעון שלו היה לשלב טקסטים והומור לשוני לציורים (בעניין זה הוא מושפע כנראה מיאיר גרבוז. למרות שבניגוד לגרבוז אצל דויל קודם קיים הציור ורק אז הוא כותב הערה על מה שצייר. כך שזה בעצם יותר דומה למה שאני עושה).

מאוחר יותר טענו חוקרים שיש פה כמובן השפעה ברורה של ויליאם בלייק. איך לא. (גם בלייק, כמו שאתם זוכרים, נחשב בעיני רבים לא שפוי במיוחד, בין השאר כיוון שטען שכל מה שהוא כותב ומצייר מגיע אליו דרך רוחו של אחיו המת).

מאחר שמוצאו של דויל מאירלנד, לא תופתעו שהוא מרבה לצייר פיות ושדונים (אחיו ריצ'ארד נחשב לצייר הפיות המובהק ביותר של התקופה הוויקטוריאנית).

מי שמחפש קשר בין פיות לשיגעון יגיע מהר מאוד לדמות אחרת ששווה רשומה - ריצ'ארד דאד, שהיה מבוגר מדויל ב-15 שנה וישב גם הוא באותו זמן בבית משוגעים, זאת לאחר שרצח את אביו (היו לו כנראה נסיבות מקלות, כי לדעתו אביו היה שד סמוי...). הנה ציור אחד של דאד:

כתבתי שדויל אהב לצייר חיות, אבל מאחר שהוא הזדהה עם נקודת המבט של הפיות והשדונים הזעירים, ברוב המקרים בהם צייר ציפורים או סנאים, הוא עשה אותם מפחידים ומאיימים.

והנה עוד כמה רישומים מהיומן. לחלק מהטקסטים שנכתבו בכתב ידו הוספתי תרגום:

היומן מעיד על דויל שהיה עסוק לא מעט במפגש עם המוות:

בשנת 1893 אכן נערכה הפגישה הזאת.

ודויל הלך לעולמו.

דויל לא היה צייר אלא מאייר, ותקופה מסוימת אייר ספרים. אבל מה שצייר בשנים האלה במוסד לא היו איורים במובן הרגיל של המילה. ואותי כמאייר מסקרן מאוד סוג היצירה הזה.

*

לסיום, מאוד הייתי רוצה לקנות לכל החברים שלי את המסמך הנפלא הזה של אדם שנלחם בעזרת הציור על שפיותו, אבל יש לי יותר חברים מכסף.

לכן אני מציע לכל מי שרוצה, לחפש את הספר הזה במקומות הנכונים באינטרנט.

בניסיון להסביר את ההבדל בין ציור לאיור ובעיקר לבסס את הטענה שאיור אינו נכלל באמנות, אני מזכיר את המוסד המעניין הזה שנקרא סקיצה.

במאה ה-19 כשהאמנות התחילה להתייחס לעצמה והתהליך הפך להיות חלק בעשייה האמנותית ולפעמים אפילו חשוב יותר מהתוצאה, המושג "סקיצה" החל להיכלל בתוך העשייה האמנותית.

כשהאמנים חדלו לזרוק את הסקיצות לפח והבינו שמדובר ביצירות חשובות לא פחות מהתוצאה, זה היה אחד מסימני התהליך שמפריד בין אמנות לאיור.

בספר מאויר תמיד מוצגת רק התוצאה הסופית של האיור. התהליך, או הסקיצה, בעצם לא קיימים מבחינת הקורא.

בשלב מסוים הבינו אספני אמנות שגם לסקיצות של איורים יש חשיבות מסוימת ויש פה ושם גם אספנים של סקיצות של איורים.

הנה למשל סקיצה של איור מתוך "הבית בקרן פו" (הסקיצות של שפארד נשמרות במוזיאון ויקטוריה ואלברט שבלונדון), ומתחתיה האיור שפורסם בספר:

נדמה לי שרוב מי שיראו את שני האיורים של שפארד יעדיפו את הסקיצה, הפחות "מלוטשת".

כתרגיל רעיוני אני מנסה לנחש: איזו אפשרות מן השתיים היה בוחר א.א. מילן להדפיס בספר לו היה חי היום.

הנה עוד שתי סקיצות של שפארד לפו הדוב:

והנה האיורים שנעשו על פי הסקיצות:

כאן אני מרגיש צורך לציין שהסקיצות הן כל כך דומות לאיור הסופי, שלפעמים אני חושב ששפארד צייר אותן לאחר שהציור הסופי היה מוכן.

לאט לאט הפך האיור בספרים להיות חופשי יותר ולפעמים אנחנו רואים היום בספרים איורים שפעם היו נחשבים סקיצות.

הנה למשל איור שלי לספר "מעשה בפא סופית" של אלתרמן:

התהליך הזה הגיע באיחור רב לאיור, כמאה שנה לאחר שה"אמנות" הכירה בו. אבל גם היום כשמאיירים נוטלים לעצמם חופש גדול יותר באיור שיופיע בספר, רובם עדיין משתמשים בסקיצות.

כל אחד מהמאיירים יש לו דעה אחרת והתייחסות שונה לסקיצות שלו.

יש מי שלא משתמש בכלל ברובד הזה ועל כך גאוותו. יש כאלה  שהסקיצות משמשות אצלם רק לבניית הקומפוזיציה.

ברשומה הזאת אנסה להעביר לקוראי את היחס שלי למושג הזה, הסקיצה.

בתקופת הלימודים בבצלאל, הסקיצה העסיקה אותנו התלמידים (אפילו עוד לא היינו "סטודנטים") במשך כ-80% מהזמן, ומאחר שהיינו רחוקים שנות אור (ואולי חושך) מעידן המחשב, הניסיונות ב"סקיצות צבעוניות" ארכו לפעמים שבועות. היום עם המחשב אני משנה את הצבע בשניות. לדוגמה:

פעם, בימים שמאיירים יצאו מחלציו של מה שכונה רישום אקדמי, חלק גדול מהם העסיק מודלים אנושיים. כמו רבים מהחלציים שקדמו להם הם גם אהבו עירום.

אז הנה האיור הראשון שהכין המאייר הנרי הולידי לספר ציד הסנרק:

הדמות של הבל-מן, כך טוענים הסנרקומנים, היא דמותו של המשורר אלפרד לורד טניסון.

אבל הולידי נעזר כמובן בסקיצות רבות.

זה היה הרישום של המודל:

שימו לב שהמאייר נעזר במשבצות לשינוי הפרופורציות.

והנה הסקיצה לאחר שהולידיי הלביש אותו:

תהרגו אותי אם אני מבין למה הוא לא הלביש את המודל מלכתחילה.

הנה עוד איור שבו בחר הולידי להראות את "התקווה" (Hope) בדמותה האלגורית של אישה נושאת עוגן:

והנה רישום שהכין מהמודל:

זה המקום להודיע לכם, קוראים יקרים, שיש משהו בתהליך הזה. ואולי גם אני אתחיל להעסיק מודלים לאיורים שלי.

היום מעטים המאיירים שעובדים לפי מודלים חיים, ואלה המעטים שמתעקשים להיכנס לכל פרט אנטומי, יש להם ספרים שמחליפים מודלים, כמו זה למשל:

קשה לי להאמין שמישהו יהפוך למאייר לאחר קריאה בספר לימוד. אבל למי שמבקש ממני ספר טוב, אני בכל זאת ממליץ על הספר Writing With Pictures שכתב המאייר המצוין אורי שולביץ.

בפרק על הקומפוזיציה שבספר, אורי מביא דוגמאות איך הוא בונה את הקומפוזיציה בעזרת סקיצות.

הנה האיור המוכן שלו לסיפור "דמי חנוכה" של שלום עליכם:

והנה כמה שלבים בתכנון:

כאמור, לא כולם נוהגים כמו אורי.

לפעמים אני מכין רישום בשחור לבן ומצלם אותו כמה פעמים ומנסה, על הצילומים, למצוא את אופי הטיפול בצבע.

הנה איור שלי מתוך הספר אורח ביום הולדת של לאה גולדברג:

והנה סקיצה לאיור הזה:

הנה עוד כמה סקיצות לאותו איור שנעשו בדרך שתיארתי לעיל:

בשנת 1995 הכנתי 50 ציורים לסיפורים של דרויאנוב מספר הבדיחה והחידוד. הרעיון היה להציג תערוכה בבית ביאליק. הציורים היו כולם בגודל חצי גליון (70X50 ס"מ) ואז החלטתי לעשות מזה גם ספר.

דרך העבודה שלי הייתה להכין סקיצות קטנות,

ואז להגדיל אותן לגודל חצי גיליון, ועל שולחן אור להעביר כמה קווים עיקריים לנייר שעליו ציירתי:

והנה, רק כדי לראות את הקשר בין הסקיצה והציור הסופי, הסקיצה על הציור:

הנה עוד עבודה אחת מהספר הזה ובהמשך שתי סקיצות שלה:

חלק גדול מהסקיצות אני פשוט זורק במהלך העבודה או בסופה כי אין לי מספיק מקום בארכיון שלי. חלק אני שומר (אין לי שום מדיניות ברורה בעניין זה).

במקרה של הספר "כל האמת" שכתב אפרים סידון, שמרתי די הרבה סקיצות והייתה לזה סיבה: בגלל שהספר נמסר לעימוד למעצבת (כלומר לא אני עיצבתי אותו), חלק גדול מהאיורים לא נכנס לספר והיה לי עניין לשמור את הסקיצות.

הנה שתי סקיצות והאיורים שנעשו על פיהם:

לפעמים תפקיד הסקיצות הוא להראות למזמין או לעורך כוונות, רעיונות ואפשרויות.

הנה כמה הצעות לאגדה על האב, הבן והחמור:

הספר לא ראה אור.

כשאני מכין עטיפות לספר, הסקיצות נועדות להראות ללקוח את הרעיון, או לבדוק בעזרת המו"ל וילדיו מה ימכור יותר.

הנה אחת הסקיצות לעטיפה שלא התקבלה לקובץ והילד הזה הוא אני:

וזאת כמובן העטיפה שהתקבלה:

לעתים רחוקות אני שומר את הניירות שעליהם יש תהליך חשיבה. קשה לקרוא לזה סקיצות.

בעבר עשינו אהרן שמי ואני שני ספרי א.ב.:  "א.ב. של אותיות" ו "א.ב. של אנשים גדולים". הנה כמה דפי עבודה מתהליך העבודה על הספרים האלה:

מתוך 500 הספרים שאיירתי יש מעט ספרים שציירתי ללא כל הכנה, כלומר ללא סקיצות. דוגמה מובהקת היא הספר "ציד הסנארק" של לואיס קרול.

ב"סוף דבר" שכתבנו ניצה בן-ארי המתרגמת, ואני, נכתב כך:

באיור הספר הכנתי לעצמי רק כמה סקיצות לעיצוב דמותו של הכרוז (בל-מן). הנה אחת מהן:

והנה כמה איורים מהספר הזה, שנעשו כאמור ללא סקיצות:

אני יודע שכולנו זקוקים להירארכיה.

אז הסופר תמיד יותר חשוב מהמאייר וזה נכון אפילו במקרים, ויש רבים כאלה, בהם האיור הוא טוב

בכמה רמות מהטקסט.

ואז, אם נרצה או לא, מגיעה השאלה שקשורה ליחסים בין הסופר והמאייר.

נסיון העבר מוכיח שאין שום קשר בין טיב או איכות היחסים בין שני היוצרים האלה ובין איכותה של התוצאה.

והמקרה הידוע הוא כמובן "אליס בארץ הפלאות", והיחסים בין לואיס קרול הסופר (משמאל) וג'ון טניאל המאייר.

את העותק האקסקלוסיבי שהעניק לאליס אייר קרול בעצמו, אבל לאחר שהתייעץ עם מומחים, הוא החליט שראוי שייקח מאייר מקצועי עבור הספר שאמור לצאת לאור. טניאל כבר היה אז מאייר וקריקטוריסט ידוע בזכות המעמד המיוחד שהיה לו בפאנץ' (יום אחד עוד יוענק לו התואר "סיר").

אני מניח שאם קרול היה אז בעל שם הוא היה נפרד מטניאל מיד לאחר שראה את הסקיצות הראשונות. אבל טניאל היה ידוע, וקרול חרק שיניים. טניאל מצידו לא התרשם כל כך מהחומר הכתוב שקיבל מהמגמגם המוזר הזה מאוקספורד, אבל הוא חשב לעצמו: "אני מקצוען וככזה אני צריך לדעת לצייר כל דבר". הוא אכן היה מקצוען, וגם בחור טוב עם אגו לא מפותח במיוחד (למרות שהיה בכיר הקריקטוריסטים בפאנץ', את רוב הרעיונות לקריקטורות הוא קיבל בשמחה מחבריו לשולחן המגזין).

ולשאלה הקנטרנית, "הרי כשכתב קרול את 'אליס בארץ המראה' הוא היה כבר סופר נחשב, אז למה הוא המשיך את הקשר עם טניאל?" התשובה היא: הוא אכן התלבט, אבל לא רצה לקחת סיכון אחרי ההצלחה הענקית. טניאל לעומת זאת, כשיתבקש ליצור ל'ארץ המראה' צרעה חבושה פאה, הוא יכתוב לקרול שעולם האמנות לא פיתח כלים לעשות דימוי ויזואלי של הדבר המופרך הזה.

טניאל צייר ספרים רבים וכ-2300 קריקטורות לפאנץ', ולו היה רואה שבערך שלו בוויקיפדיה מראים כמעט רק איורים מ"אליס", היה מורט את שפמו.

מי שמכיר את הספר סילבי וברונו יודע ששם כבר בחר קרול במאייר הארי פרניז.

כאן כבר נוצרו יחסי ידידות, אם אכן המילה ידידות נמצאה במילון הרגשי של קרול. בזיכרונותיו מספר פרניז: "קרול אמר לי שמכל 94 האיורים שטניאל עשה לו לשני ספרים, רק אחד הוא אוהב, וזה האיור של המפטי דמפטי".

למרות היחסים הטובים בין קרול לפרניז, פרניז המאייר הקפיד הרבה יותר מטניאל שקרול לא יראה דבר ממה שהוא עושה עד שזה יהיה גמור. פרניז אפילו התייחס לכך בקריקטורה. פרט לנושא המעניין, אפשר ללמוד מהקריקטורה הזאת הרבה על דמותו של קרול:

עוד קומבינציה אנגלית מוכרת היא מילן-שפארד, שהביאו לעולם את פו הדוב.

מקובל לחשוב שהשניים היו ידידים קרובים. על היחסים ביניהם אמר שפארד: "בכל פעם שנפגשנו הייתי צריך להתחיל את יחסינו כאילו זאת הפגישה הראשונה".

כשמילן כתב את השירים שמאוחר יותר קובצו בספר "פעוטים היינו", הוא פרסם אותם פאנץ'. אחד העורכים הציע לו את שפארד שהיה אז קריקטוריסט מוערך ב"פאנץ'", אבל מילן לא התלהב. הוא סבר שאין לשפארד את הסגנון והיכולת שהוא רצה.

לבסוף הוא שוכנע, והנה אחד העמודים מכרך הפאנץ' שנמצא אצלי על המדף.

העובדה שספר שהיום נחשב לספר ילדים קלאסי התחיל את חייו בכתב עת סאטירי למבוגרים, היא מעניינת במיוחד. אבל זה נושא לרשימה אחרת שאכין בקרוב.

ב-22 במרץ 2006 אצר טים בנסון בגלריית הקריקטורות הפוליטיות שבפאטני, לונדון, תערוכת קריקטורות של ארנסט שפארד, שכותרתה הייתה, האיש ששנא את פו.

במאמר שכתב לכתב העת B.B.C News, סיפר בנסון שבשנותיו האחרונות כינה שפארד את פו הדוב, "הדוב הטיפשי הזה".

בנסון טוען ששפארד הצהיר שהדבר שהוא הכי מתחרט עליו היה שהסכים לאייר את פו הדב. לטענת שפארד, ההחלטה הזאת גרמה בסופו של דבר לכך שהאיורים הללו האפילו על האוצר הענק של הקריקטורות הפוליטיות והאחרות שעשה במשך הקריירה הארוכה שלו (שפארד מת בגיל 96 בשנת 1976), ואף השכיחו אותו.

גם אם בנסון, שרוצה מאוד למכור קריקטורות פוליטיות, מגזים בביטוי "הכי מתחרט", אין ספק ששפארד נמנה על שורה ארוכה ומכובדת של יוצרים, במקרה זה מאיירים, שהיו רוצים מאוד שהעולם יעריך אותם על יצירות ומפעלים רבים ותחת זה קנו שם עולם בגלל ספר אחד או ערוץ יצירה אחד.

אונורה דומייה למשל, ממש תיעב את הקריקטורות שלו, אותן עשה לדבריו רק כדי להתפרנס.

היום לא רק שהוא נחשב לאבי הקריקטורה המודרנית, אלא שכמעט שלא מתייחסים אליו כאל צייר או פסל.

מדי פעם אני משתמש במה שאמרה פעם המאיירת הנהדרת אורה איתן למראיין, כשנשאלה לאיזה סופרים היא אוהבת לאייר? אורה ענתה: "לסופרים מתים". זאת עדיין תשובה מצוינת, למרות שכולנו מאחלים לכל הסופרים אריכות ימי, כמובן.

אבל לפעמים גם עם המתים זה לא קל. ללאה גולדברג איירתי שלושה ספרים, כולם אחרי מותה. 

אבל במהלך ציור הספר הראשון שאיירתי לה, שמגר הנגר,

היו לי דין ודברים לא קלים עם מי שהייתה היורשת הרוחנית שלה. אינני זוכר בדיוק את פרטי הוויכוחים, אבל גם אם הייתי זוכר לא הייתי מביא אותם כאן. בכל מקרה קל זה ממש לא היה.

הנה שני איורים מהספר הזה:

יוסי אבולעפיה, המאייר הנפלא שעובד הרבה עם הוצאות ספרים בארצות הברית, מספר ששם בהוצאות הגדולות מקפידים שהסופר והמאייר לא ייפגשו בכלל.

אז על איזה רקע או פשוט למה יש ויכוחים בין סופר ומאייר?

הדבר העיקרי הוא המיתוס שספר מאויר הוא "שיתוף פעולה הדדי" בין הסופר למאייר. זה נשמע אמנם יפה, אבל זה נכון רק לעתים רחוקות. וגם אז, כשזה קורה, זה לא מתכון לאיכות.

כמו בתחומים רבים, כששני יוצרים באים כל אחד עם הציפיות שלו והם נפגשים "באמצע", זה מביא קודם כל לבינוניות.

כדאי להבין שהמילה הדדיות לא כל כך נכונה כאן. נראה לי (וזה לא בדיוק באופן מדעי) שעל כל עשר הערות שסופר מעיר למאייר על האיורים, יש אולי הערה אחת שהמאייר מעיר לסופר על הטקסט. ככה שאין מה לדבר על הדדיות.

כותבי זיכרונות שיצא להם לעבוד עם ביאליק יודעים לספר עד כמה הוא היה מעורב באיור בספרים אותם כתב או הוציא לאור, ואכן ביאליק מצטייר כנודניק לא קטן.

הנה מה שכותבת איילה גורדון בספר החשוב שלה "איורים עבריים":

אז צריך לזכור כמובן שביאליק היה גם עורך ומוציא לאור (על היחסים בין המאייר והפונקציות האלה לא עמדתי ברשומה הזאת), ועדיין אני שמח שאת שני הספרים שאיירתי לכתבי ביאליק עשיתי לאחר מותו.

מניסיוני אני יכול לספר שבדרך כלל היו לי יותר ויכוחים עם סופרים או סופרות שנמצאים בתחילת דרכם, שעדיין חושבים שהתפקיד של הסופר הוא להגיד למאייר מה ואיך לצייר, מאשר עם סופרים ותיקים.

מעודי לא שמעתי מסופרים ותיקים שאלה בנוסח: "אז אני צריך להגיד לך מה לאייר או שאתה מחליט בעצמך?"

שאלה כזאת או דומה אני שומע מדי פעם מסופרים שכתבו את הספר הראשון.

יש סופרים לא מעטים שמאמינים ש"יופי" הוא יסוד חשוב במכירת הספר. ואין הכוונה ליפי או לטיב האיורים אלא ליפי המצוירים.

הנה משפטים שאף פעם אל תגידו למאייר (אם אתם סופרים, אני מתכוון):

- למה ציירת ילד כזה מכוער? ילדים לא מזדהים עם ילד כזה (וכאן היא מראה לי צילום של הילד שלה, גיבור הספר כמובן, שנראה הרבה יותר מכוער מהציור).

- למה האימא לא יפה? אתה יודע שהאימא הזאת היא בעצם אני? (כן, אני יודע! ואני גם יודע איך את נראית, לכן שיפרתי אותך באיור).

- איך ציירת את הסבא והסבתא? היום סבים וסבתות כבר לא נראים ככה (כן, אני יודע, אני בעצמי סבא כבר 25 שנה ויש לי ראי בבית).

ולסיום אני חוזר לפו הדוב, אבל לא לשפארד אלא למילן.

ובכן, גם מילן עצמו חשב ש"פו" עשה לו נזק בכך שקיבע אותו בנישה של "הסופרים לילדים", מה שמראה לכם שגם מי שכתב את "פו הדב" האמין בהירארכיה ורצה מאוד שנזכור אותו דווקא כסופר ומחזאי למבוגרים. אבל כשהוא הבין לאן משייכים אותו הוא כבר לא היה "מבוגר", אלא "זקן"

ואם פתחתי את הרשימה בכך שכולנו זקוקים להירארכיה, אז בהירארכיה: זקן = ילד, רק בלי הסיכוי להיות פעם מבוגר.

עד היום הבאתי לקוראי באתר הזה שני סיפורים של סאקי שתרגמתי. האחד הוא החיפוש,

והשני הוא מספרי הסיפורים.

חברים ביקשו שאביא עוד סיפורים.

הפעם אני מביא תרגום שלי לסיפור הטיגריס של גברת פאקלטייד, ואני מקדיש אותו לחברי יגאל זינגר.

על חייו של סאקי תוכלו לקרוא כאן.

בסוף הסיפור אוסיף כמה אבחנות שיש לי והיו לאחרים על הכתיבה המופלאה של סאקי.

וכמה מילים גם לפני הסיפור:

את אחת הרשימות הקודמות, על האיש ששנא את פו, פתחתי במשפט "כולנו זקוקים להירארכיה".

הפעם המוטו הוא –

כולם זקוקים לסדר:

"הוא לבוש כמו בסיקסטיז"; "ההיא מדברת כמו באייטיז", וכו'.

פתחתי בכך מאחר שסאקי נחשב לסופר "אדוארדיאני".

"הוא שם ללעג את המעמד הבינוני בתקופה האדוארדיאנית", כותב מישהו.

לאוהבי אמנות וספרות יש תמיד אי נוחות כלפי הידענים: "איך אתה יכול ליהנות מ'אילף ופטרוב', למשל, אם אתה לא מכיר את ההווי הרוסי בשנות החומש שאחרי המהפכה?"

אני לא נגד זה שתלמדו היטב את התקופה האדוארדיאנית לפני שתקראו את סאקי, אבל זה לא הכרחי.

יתר על כן, אם אתם רוצים ללמוד על התקופה האדוארדיאנית כדאי שתעשו את זה בעזרת הסיפורים הנפלאים של סאקי.

בקריקטורה הבאה שצייר ז'אן ובר, נראה אדוארד השביעי שעל שמו נקראת התקופה, כשחלק ממנו מורכב מהדמות הידועה של אמו, המלכה ויקטוריה. (היא פורסמה בעיתון הצרפתי L’Assiette au Beurre  ב 28.9.1901)

****

הטיגריס של גברת פאקלטייד

כוונתה ורצונה של גברת פאקלטייד היו לצוד טיגריס. זה לא שתאוות ההרג תקפה אותה פתאום, או שחשבה שתשאיר את הודו בטוחה ושלמה יותר מכפי שהייתה כשהגיעה אליה, עם קצת פחות חיות טרף על כל מליון תושבים. הדחף החזק, ללכת בדרכו של נמרוד, הושפע מהעובדה שלונה בימברטון הוטסה לאחרונה אחד עשר מייל באווירון על ידי טייס אלג'ירי, ולונה לא הפסיקה לדבר על זה. רק עור טיגריס שתשיג בכוחות עצמה ושפע צילומים בעיתונים שיתלוו לאירוע, יוכל לאזן את האירוע הזה. בדמיונה ראתה כבר גברת פאקלטייד ארוחת צהריים חגיגית שתערוך בביתה ברחוב קרזון, במיוחד לכבודה של לונה בימברטון, כשעור טיגריס מכסה חלק נכבד מחזית גופה ותופס חלק נכבד עוד יותר בשיחה. בדמיונה כבר עיצבה את סיכת ציפורן הטיגריס שתתן ללונה בימברטון ביום הולדתה הבא. בעולם המונע בעיקר על ידי כאב ואהבה, גב' פאקלטייד הייתה יוצאת דופן. מהלכיה ומניעיה נבעו בעיקר משנאתה ללונה בימברטון.

הנסיבות היו בעדה. גברת פאקלטייד הציעה אלף רופי עבור ההזדמנות לירות בטיגריס בלי להסתכן או להתעייף יתר על המידה. וכך קרה, שאחד הכפרים הסמוכים היה יכול להתפאר בכך שהוא אתר ביקור מועדף לחיה נכבדה ומיוחסת, שבגלל גילה המתקדם ובגלל בריאותה הרעועה, זנחה את יכולות הציד שלה וצמצמה את תאבונה לכדי חיות בית קטנות.

הסיכוי לזכות באלף רופי עורר את החושים הספורטיביים והמסחריים של תושבי הכפר. ילדים הוצבו בשולי הג'ונגל המקומי כדי לכוון את הטיגריס חזרה, אם ינסה בטעות לחפש שדות ציד חדשים. עיזים מהסוג הזול פוזרו בקפדנות מקרית כדי שימשיך להיות מרוצה מהסביבה הנוכחית.

החשש הגדול היה שמא הטיגריס ימות מזקנה לפני התאריך שנקבע ליום הציד של הממסאהיב. אמהות שנשאו הביתה תינוקות דרך הג'ונגל, לאחר יום עבודה בשדות, החלישו את קול שירתן כדי לא להפריע את מנוחתו של שודד העדרים הנכבד.

הלילה החשוב הגיע, נטול עננים ומואר באור ירח. משטח מוגבה נבנה על עץ נוח שמוקם במקום הנכון. עליו כרעו גברת פאקלטייד ובת לוויתה השכירה, העלמה מייבין. עז מבורכת בכושר געייה חזק, שאפילו טיגריס חצי חירש יהיה מסוגל לשמוע בלילה שקט, נקשרה במרחק הנכון. מצוידת ברובה מאופס היטב ובחפיסת קלפים למשחק יחיד, ישבה הספורטאית והמתינה לקורבן.

"אני מניחה שאנחנו בסכנה מסוימת", אמרה העלמה מייבין. בעצם, היא לא פחדה מהחיה, אבל קינן בה חשש חולני מהאפשרות שתעניק שירות נוסף מעבר למה שהיא חייבת לספק על פי השכר שהיא מקבלת.

"שטויות", אמרה גברת פאקלטייד. "זה טיגריס זקן. הוא לא יוכל לזנק הנה אפילו אם ינסה".

"אם זה טיגריס זקן, היית צריכה לשלם פחות, אלף רופיות זה המון כסף". לואיזה מייבין אימצה לעצמה מעמד של אחות בכורה ומגוננת כשזה נוגע לענייני כסף בכלל, ללא הבדל לאום או מעמד. התערבותה הנמרצת הצילה רובלים רבים שהיו עלולים להינתן כדמי שתייה בכמה מלונות במוסקבה, ופרנקים וסנטים רבים נשארו דבוקים אליה בנסיבות שהיה חשש שיפוזרו על ידי ידיים פחות אוהבות. השערותיה בעניין ירידת מחירי השוק של שרידי הטיגריס נקטעו בעקבות הופעתה של החיה עצמה בזירה. ברגע שקלט הטיגריס את מראה העז הקשורה הוא נשכב על הארץ, לאו דווקא כדי לנצל את המחסה, אלא כדי לתת לעצמו מנוחה קלה לפני ההסתערות הגדולה.

"אני חושבת שהוא חולה", אמרה העלמה מייבין בהינדואית לראש הכפר שישב במארב על עץ סמוך.

"שקט", אמרה גברת פאקלטייד, ובאותו רגע החל הטיגריס לפסוע לכיוון הקורבן.

"עכשיו, עכשיו", האיצה העלמה מייבין בהתרגשות מסוימת. "אם הוא לא ייגע בעז אז לא נצטרך לשלם עבורה" (על הפיתיון שולם מחיר נפרד).

הרובה השמיע ירייה חזקה והחיה הצהובה הענקית ניתרה על צידה האחד ואז התהפכה ונפלה בדממת מוות. בתוך רגע נאספו בזירה המון ילידים נרגשים שהעבירו בצעקות את החדשות המשמחות אל הכפר, ושם הצטרפו קולות תופים למקהלת הניצחון. לשמחה זו נמצא הד גם בליבה של גברת פאקלטייד. הארוחה החגיגית ברחוב קרזון נראתה כבר ממש בהישג יד.

הייתה זאת לואיזה מייבין שהפנתה את תשומת הלב לעובדה שהעז נמצאה מתה מפצע שנגרם על ידי כדור רובה, ושום פגיעה של כדור כזה לא נמצאה  בטיגריס. נראה שהחיה הלא נכונה היא זאת שנפגעה, ומותו של הטיגריס נגרם כנראה מהתקף לב בגלל רעש הירייה, בסיוע של גילו המופלג.

אפשר לסלוח לגברת פאקלטייד על כך שהגילוי הזה לא גרם לה נחת. אבל אחרי הכול, היה לה נמר מת ואנשי הכפר, הלהוטים לקבל את אלף הרופי, הצטרפו בשמחה לבדיה שהיא הרגה את הטיגריס.

העלמה מייבין הייתה בת לוויה שכירה. לכן התייצבה גברת פאקלטייד מול הבזקי המצלמות בלב קל, וצילומי התהילה שלה עברו מדפיו של השבועון המצולם של טקסס למוסף המצולם של "נובה וורמיה". ובאשר ללונה בימברטון, היא סירבה במשך שבועות להציץ בשבועונים המצולמים, ומכתב התודה שלה על סיכת ציפורן הטיגריס שקיבלה במתנה, הייתה דוגמה מובהקת לרגשות עצורים. היא דחתה את ההזמנה לארוחת הצהריים החגיגית. מעבר לגבול מסוים, רגשות עצורים יכולים להיות מסוכנים.

מרחוב קרזון נדד עור הטיגריס דרומה לבית האחוזה, שם נבדק בקפידה ועורר הערצה בקהילה. כולם ראו בעין יפה וכמובן מאליו את הופעתה של גברת פאקלטייד בנשף המסכות הקהילתי בדמות דיאנה. למרות זאת, היא לא קיבלה את הצעתו המפתה של קלוביס לערוך נשף ריקודים שבו כל אחד ילבש את עור החיה שצד לאחרונה. "אני אהיה במצב המגוחך כמו בשיר "בייבי באנטינג"* עם עור מסכן של ארנב או שניים להתעטף בו. אבל", הוא הוסיף כשהוא מעיף מבט מרושע על ממדיה של דיאנה, "הגזרה שלי לא נופלת מאלה של הרקדנים הרוסיים ההם".

"כמה היו כולם צוחקים אם היו יודעים מה באמת קרה שם", אמרה לואיזה מייבין ימים אחדים לאחר הנשף.

"למה את מתכוונת?" מיהרה גברת פאקלטייד לשאול.

"איך ירית בעז והפחדת עד מוות את הטיגריס", אמרה העלמה מייבין בצחוקה הדוחה והנעים.

"אף אחד לא יאמין לזה", אמרה גברת פאקלטייד כשפניה מחליפים צבעים כמו דפדוף מהיר בחוברת דוגמאות צבע לפני קבלת החלטה.

"לונה בימברטון תאמין", אמרה העלמה מייבין. על פניה של גברת פאקלטייד נמסך צל מוזר, בגון לבן ירקרק.

"את לא תסגירי אותי?" שאלה.

"ראיתי בקתת קיץ ליד דורקינג שחשבתי לקנות", אמרה העלמה מייבין ללא קשר לשיחה. "שש מאות ושמונים ובלי משכנתא, ממש מציאה. אבל במקרה אין לי את הכסף."

בקתת הקיץ הנאה של לואיזה מייבין, אותה היא כינתה חיית פרא, ופרחי טייגר לילי פורחים בעונתם בגדר החיה שלה, הפתיעה את כל חבריה.

"מדהים איך לואיזה מצליחה לעשות את זה", הייתה חוות הדעת של כולם.

גברת פאקלטייד שוב לא מרשה לעצמה לעסוק בציד של חיות טרף.

ולסקרנים ששאלו היא ענתה:

"ההוצאות הכרוכות בעניין הן גבוהות מאוד".

****

משהו על התקופה האדוארדיאנית.

כשמתה המלכה ויקטוריה בשנת 1901, עלה בנה ברטי לשלטון.

בניגוד לאמו ולרוח התקופה שנקראה על שמה, ברטי היה נהנתן ורודף נשים, וכולם חששו שאלה לא תכונות ראויות למלך.

אבל ברטי, שהפך לאדוארד השביעי, ידע להפעיל את הקסם שלו, שעבד יפה בבתי הזונות של פריז למשל, גם על מדינאים ואנשי ציבור, ובסופו של דבר הוא נחשב למלך מוצלח.

הנה קריקטורה שלו שגם אותה צייר ז'אן ובר ופורסמה בעיתון L’Assiette au Beurre  ב-28.9.1901:

סאקי היה בן 31 כשאדוארד השביעי הוכתר למלך. 12 שנה קודם לכן (בתקופה הוויקטוריאנית) התחולל בלונדון הסקנדל של רחוב קליבלנד. בעקבות מידע שהגיע מנער שליחויות של חברת הטלגרף, ששימש לכאורה זונה ממין זכר, פשטה המשטרה על בית בושת של נערים באזור פיצרוביה.

יום אחד יגלו האנגלים את האפשרות שיש בסקנדל הזה ויעשו סרט כמו שעשו על הסופרז'יסטיות.

הומוסקסואליות הייתה פשע חמור בעיני האנגלים, וכמה שנים אחרי סקנדל קליבלנד, בשלהי העידן הוויקטוריאני, עלה לכותרות משפטו של אוסקר ויילד. ויילד היה ללא ספק אחד מאבותיו הרוחניים של סאקי, ולא רק בעניין הספרותי, ההומור והאירוניה, אלא גם בתחום המיני.

אלא שסאקי, בדומה לסופרים רבים, נשאר בארון כל חייו (הקצרים). עם כל ניצני הקדמה שהחלו להנץ בתקופה האדוארדיאנית, עניין זה של קיום יחסי מין בין בני אותו מין נשאר בחזקת פשע.

חוקרים שונים טוענים שבחייו הפרטיים וביצירותיו קל לזהות אצל סאקי את הנטייה הזאת: הוא החזיק משרת צעיר ונאה; הדמויות המובילות שלו, קלוביס, ברטי ורג'ינלד הם "דנדים" צעירים ומזכירים את אלג'רנון של אוסקר ויילד; ורוב הנשים שלו (כולל בסיפור שלמעלה) לא מקבלות ציון גבוה.

עד כאן הדמיון עם אוסקר ויילד.

אבל השוני הוא עצום וזה מה שעשה את סאקי למה שהוא.

סאקי, שנולד בבורמה הבריטית, הרבה להסתובב בעולם, שלט בשפות רבות, והעולם הספרותי שלו, שממוקם אמנם במקרים רבים בשכבת הביניים הכפרית של אנגליה, מלא בדמויות מכל העולם על הרצף שבין הריאליסטי לסוריאליסטי למיסטי, ובדרך הוא נוגע גם באימה הגותית.

אבל יותר מכל מעניק סאקי פה ומעמד לטבע, ובעיקר לבעלי החיים, רוב כותבי הסיפורים הקצרים שאליהם משווים את סאקי – או. הנרי, דורותי פארקר ואוסקר ויילד, היו חיות עיר. סאקי הורס את הגבולות בין העיר לכפר ובעיקר בין האדם לחיה.

טוברמורי, החתול המפורסם שלו (בקרוב אביא תרגום חדש שלו) הוא חכם יותר מכל באי ביתה של הגברת.

למרות שסאקי העיתונאי, שהיה יליד האימפריה ומשרתה ונחשב כמצוי באגף השמרני של הפוליטיקה, בסיפורים שלו הוא מכוון אירוניה דקה כמעט לכל שכבות האוכלוסיה והתרבות של ימיו, החל מ"הערצת האמת" (סאקי כתב ששקר אחד קטן יכול לחסוך טונות של הסברים), מהצביעות של הפוליטיקאים ובעיקר מהטיפשות שנמצאת אז, כמו היום, בכל מקום שבו מחליטים על גורלנו. היצורים האנושיים היחידים שסאקי כמעט ולא מאיר אותם באור שלילי הם חיות וילדים. אדרבא, במקרים רבים ילדים עוזרים לו להציג את המבוגרים באור מטופש.

לדעתי איש משלושת הסופרים אליהם מושווה סאקי לא הגיע לדיוק המדהים שלו.

אוסקר ויילד, נאמן לדת היופי, היה מה שקוראים "פלאמבואידי". או. הנרי הדגיש את המסרים החברתיים ודורותי פארקר ידעה מצוין להבליט את הצדדים הפסיכולוגיים של גיבוריה.

סאקי הוא מקצוען ביכולת שלו להבחין בין קיצור לאריכות. למרות שהקונפליקט כביכול בסיפור "הטיגריס של גברת פאקלטייד" הוא ביחסים בין גברת פאקלטייד ללונה בימברטון ולא פחות מזה עם בת הלוויה שלה, סאקי מתמקד באהבה שאין דומה לה בתיאור זיקנתו המסכנה של הטיגריס: האמהות שמנמיכות את שירתן כדי לא להפריע את מנוחתו – העובדה שאמהות עוברות עם ילדיהן בג'ונגל שיש בו טיגריס, זה מובן מאליו אצלו...

אם תחליטו להצטרף למועדון המעריצים של סאקי תהיו בחברה טובה: א.א. מילן, נואל קאוורד, פ.ג'. וודהאוס, רואל דאל ורבים אחרים. ברשימה שכתב מילן על סאקי כהקדמה לאחד מספריו, מתאר מילן את הצער שהוא חש כשהוא חולק את סאקי האהוב עם קוראים רבים. כמו המקרה הידוע של המסעדה שאתה אוהב ולא מפרסם אותה ברבים, כך, אומר מילן, קורה לי עם סאקי.

לי אין בעיה (גם לא עם מסעדות) ואני שמח בכל הזדמנות להביא כאן באתר שלי סיפור חדש שתרגמתי.

ולסיום, כמה מילים על סאטירה:

סאטירה עיתונאית שתוקפת אירוע או אדם מסוים חולפת בדרך כלל מהעולם כאשר אותו אירוע או אדם נשכחים.

סאטירה ספרותית טובה, כמו זאת של סוויפט או של סאקי, נשארת ולפעמים אפילו משתפרת דווקא בגלל שאנחנו הקוראים כבר לא מתעניינים בעניין שאליו מכוונים חיצי הסאטירה, אלא רק באיכויות הספרותיות.

זהו הפורטרט האחרון הוא של סאקי החייל, זמן קצר לפני שנהרג מיריית צלף במלחמת העולם הראשונה:

הסיפור הראשון של סאקי, שקראנו אני ובני דורי בארץ, והיה אחד הסיפורים הראשונים של סאקי שתורגמו לעברית היה "צעצועי השלום", ושם בעצם מסביר לנו סאקי שאהבת המלחמה היא משהו שנמצא אצל הילדים כבר מגיל צעיר.

כשכתב ג'פרי צ'וסר את סיפורי קנטרברי במאה ה-14, הוא ידע שהוא לא מקורי ושבוקאצ'ו הקדים אותו עם סיפורי דקמרון. מה שהוא לא ידע, שהמודל הגנוב שלו ישמש בסיס ליצירה חשובה שתיכתב במאה ה-21 במדינה קלריקלית במזרח התיכון.

את האור הגנוב קיבלתי במתנה מידידה חסידת ברסלב.

מי שכתב את הספר הוא יצחק (איז'ו) ליבוביץ.

בגב העטיפה כתוב שיצחק (איז'ו) ליבוביץ הוא "איש תיאטרון ומחזאי ישראלי מצליח אשר 'הציץ ונפגע' ".

וזה מה שיש בספר:

יש צ'וסר חדש ששמו אבי נוימן, חילוני למהדרין, שמביא מתוך עיניו החילוניות סיפורים של עולי רגל שנוסעים לקבר של רבי נחמן מברסלב.

בעטיפת הספר מופיע ציור של עגלה, ציור שנעשה במחשב. זאת כנראה מסמלת את העגלה המלאה של הציבור הדתי, שחלק ממנו מתואר בספר הזה.

ללא כל קשר, באותו יום בו קיבלתי את הספר, הגיע אלי בדואר ספר ששלח לי איתמר לוי מאתר הספרים המצוין. זהו ספר שכתב בנימין גלאי בשנת 1971 ושמו עטלפי עכו.

לצורך ההשוואה – בנימין גלאי החילוני, האתיאיסט (שאפילו, השם ירחם, כתב ספר על ישו), מייצג את העגלה הריקה.

מכיוון שבגלל מבנה נפשי מעורער אני קורא כמה ספרים באותו זמן (באותו זמן זה כדי לא להשתמש בקלישאה "בעת ובעונה אחת"), אני מרשה לעצמי להביא בפניכם, קוראי, כמה קטעים מקריים מהעגלה המלאה, כלומר מהאור הגנוב:

והנה קטע מההקדמה לעטלפי עכו, שנכתב אגב כספר לנוער בשנת 1971:

כעת אני מרשה לעצמי להיפרד לנצח מהאור הגנוב, שלא גרם לי לקנות כרטיס לאומן, ולהישאר לשעה קלה עם בנימין גלאי והעברית המיוחדת והנפלאה שלו.

מעולם לא פגשתי את בנימין גלאי. פעם, בעבר הרחוק, פגשתי את בנו, שאול ז"ל, שלו הקדיש גלאי את הספר עטלפי עכו.

אינני מוסמך לספר על אישיותו ועל חייו, אבל הדרך שמצא - לחבר אוצרות ידע, אותם דלה בתאווה גדולה מתוך ספרים, לחבר אותם לעלילה, ואת כל זה לכתוב בשפה שמצד אחד מלקטת פנינים מכל הרבדים של העברית, ומצד שני היא עברית "גלאית" למהדרין - קסמה לי מאוד כשהכרתי את הטור שלו על קפה הפוך במעריב, ובעיקר מאז שקראתי את דברי ימי גמיני או, כפי שהוא נקרא במהדורה חדשה יותר המוות השחור או דברי ימי גמיני. בנימין גלאי מת ב-1995.

כפי שקורה לי מדי יום, אני מאייר לספרים שאני אוהב גם בלי שאיש הזמין ממני. הכוונה לאיורים שלא יתפרסמו בדפוס.

הנה קטע מעטלפי עכו מתוך הפרק הראשון ששמו קפה רוזאנה:

הנה האיור הראשון הוא לפרק הזה:

אחד הגיבורים בספר הוא צייר בשם אוכשין. גלאי שרטט את דמותו על פי חברו אבשלום עוקשי, צייר מצוין, שחי ועבד בעכו.

הנה קטע מתוך הפרק פרצת העטלף:

את האיור של עוקשי עשיתי על פי תצלום:

למי שעדיין קורא עברית ואוהב ספרי הרפתקאות - נסו את עטלפי עכו.

מדי פעם אני חוזר וקורא שורות אחדות מדברי ימי גמיני (את הספר כולו אני מתקשה לקרוא באופן מסודר, כלומר כפי שהוא נכתב).

אני מוקסם מלהטוטי השפה שלו.

כך פותח גלאי את הספר:

והנה האיור שהכנתי לטקסט הזה:

ב-27/3/15 העברתי בבית אריאלה הרצאה על הספר מועדון הפיקוויקים.

למי שלא נכח (ויש כאלה), אני מביא כאן את ההרצאה בשינויים קלים.

כמה חודשים לפני שהמלכה ויקטוריה בת ה-18 עלתה לשלטון, והתחיל מה שנקרא העידן הוויקטוריאני, כותב דיקנס הצעיר, סופר מתחיל, את הספר שלימים יתברר שהוא הספר הנמכר ביותר בעידן הזה. ספר שאנו בעברית תרגמנו בשם מועדון הפיקוויקים.

במקור נקרא הספר, The Posthumous Papers of the Pickwick Club.

דיקנס היה בן 24 כשהתחיל לכתוב את הפיקוויקים. ההיסטוריה שלו כילד וכנער ידועה היטב.

שלושת החודשים בהם היה אביו בבית הכלא מרשלסי - בית כלא לבעלי חובות - השפיעו עליו; ובפיקוויקים, כפי שניווכח, הם חלק חשוב בעלילה.

הספר הזה, כמו ספרים רבים באותה תקופה, הופיע בחוברות בהמשכים. הפיקוויקים הופיע ב-20 המשכים. הראשון הופיע ביום האחרון של מרס 1836. יומיים אחרי תאריך זה מתחתן דיקנס הצעיר עם קתרין (קייט), ובדירה שלהם בפרינוול-אין גרה גם מרי, אחותה של קייט. אחרי הולדת צ'ארלי, בנם הראשון, הם עוברים לרחוב דאוטי 48.

אחרי עשרה חודשים, בינואר 1837, בירחון שדיקנס עורך מופיעים הפרקים הראשונים של אוליבר טוויסט, ומכאן ואילך דיקנס החרוץ כותב שני רומנים במקביל.

שלושה חודשים לאחר מכן קורה דבר שלא קרה ולא יקרה לדיקנס מעולם: שני ההמשכים של הפיקוויקים ושל אוליבר טוויסט לא יוצאים, וזאת בגלל מותה של מרי גיסתו – ויש אומרים אהובתו (האפלטונית כמובן) - אירוע שהשפיע על דיקנס יותר מכל אירוע אחר, כולל המאסר של אביו או התקופה שעבד כילד בבית חרושת למשחת נעליים במרתף מוכה עכברושים.

******

בתקופה שבה יוצאים הפיקוויקים, מתרחשים באנגליה ובעולם כמה אירועים:

אז כמו שנאמר, כמה ימים לפני שדיקנס חגג את יום הולדתו ה-24 הוא נקרא למשרדם של המו"לים צ'פמן והול שהציעו לו הצעה מעניינית:

"מר בוז", הם אמרו לו, "אהבנו מאוד את הרשימות שלך". והכוונה הייתה כמובן לאוסף הרשימות "סקצ'ז ביי בוז" שיצא ממש אז כספר, "ואנחנו מציעים לך לכתוב טקסטים קצרים שילוו סדרת איורים של מאייר ידוע בשם רוברט סיימור, משהו סאטירי שיעסוק במועדון ספורט בשם 'נמרוד' שחבריו הם קוקנים. כמו כן, אגב, המחיר שתקבל יהיה 14 פאונד לחודש".

דיקנס היה די עני באותה תקופה ועמד להתחתן, זוכרים? הוא כבר עבד עם מאייר ידוע מאד בשם ג'ורג' קרוקשאנק שהכין איורים ל"רשימות מאת בוז", אבל הפעם זה שונה. הפעם הכוונה שהמאייר סיימור יהיה בעצם מי שיביא את הרעיונות, ורוב האקספוזיציה תהיה בציורים.

"ספורט" בתקופה ההיא היה בעיקר ציד ודיג. הרעיון שקבוצה של קוקנים יתנהגו פתאום כמו חברי מועדון מהמועדונים של "פל-מל" נראה למר הול מצחיק מאוד.

דיקנס לא היה קוקני, שכן הוא לא נולד בלונדון. אבל הייתה לו חיבה לתרבות הזאת, ובהמשך יתברר שהגיבור האמיתי של הספר אכן היה קוקני.

כל החברים שלו אמרו לו שהוא הולך לעשות שטות ולשתף פעולה עם משהו נחות.

אבל דיקנס החליט להיענות לאתגר (אם להאמין למה שסיפר מאוחר יותר לחברו פורסטר), בעיקר בגלל הכסף.

אם מישהו מחפש דוגמאות לכך שיצירות מופת לא תמיד נכתבות מתוך צורך עמוק ובלתי נשלט אין דוגמה טובה מזאת.

עד שהסיפור יצא לדרך, היו כמה ויכוחים בין סיימור, שבא עם הרעיון וכבר הוכיח את עצמו בכמה הצלחות, לדיקנס, שמשך לכיוון של טקסט מלווה בציורים. וכך הוחלט שבניגוד לרעיון המקורי הטקסט יהיה העיקר ושבכל חוברת יהיו רק ארבעה איורים.

למרות שדיקנס הצעיר הצליח לשכנע שכדאי ללכת בדרכו, יש עד היום ויכוחים כמה משמעותית הייתה השפעתו של סיימור, בעיקר על הדמות המרכזית, פיקוויק. פיקוויק שהוצע על ידו היה גבר רזה מאוד. הרעיון שפיקוויק יהיה עגלגל היה רעיון של צ'פמן. אבל מי שעיצב ויזואלית את הדמויות של פיקוויק היה סיימור.

והעותק הראשון, חוברת בת 32 העמודים, ראה אור.

בהתחלה נראה שהחברים של דיקנס צדקו. זאת לא הייתה הצלחה. ואם זה לא מספיק, סיימור המאייר שהיה אדם די מעורער בנפשו, התאבד עוד לפני שסיים את החוברת השנייה. הוא הכניס לעצמו כדור בראש. היה קשה למצוא מחליף. בין המועמדים היה גם וויליאם מייקפיס ת'אקרי (מבוגר מדיקנס בשנה).

 בסופו של דבר נבחר בחור נחמד ומזוקן (אגב, לדיקנס עדיין לא היה זקן) שנקרא הבלוט בראון. הוא היה צעיר מדיקנס ועד מהרה בחר לעצמו שם מקצועי, פיז, שילך טוב עם בוז.

דיקנס ובראון הפכו חברים, ובראון (או אם תרצו פיז) אייר לו עשרה ספרים. רק את אוליבר טוויסט, שיצא במקביל לפיקוויקים, אייר ג'ורג' קרוקשאנק, שהיה גדול המאיירים של התקופה, אבל דיקנס לא אהב אותו וטען שפיז עולה עליו. אגב, אין שום סיבה לחשוב שדיקנס הבין באמנות. בסדרה על הפרה-רפאליטים, "המקוללים", ששודרה ב-BBC , הוצג דיקנס כשמרן ריאקציונר.

החוברת הרביעית הביאה את התפנית.

בחוברת הזאת הכניס דיקנס לעלילה את סם ולר, קוקני צעיר וממזרי שמעתה יהיה המשרת של פיקוויק. ארחיב עליו בהמשך.

מאז ימי דון קישוט, מתקני עולם נאיבים היו זקוקים למישהו מעשי שיעזור להם. ולר, ובעיקר החיבור הנפלא בינו לבין פיקוויק, הכניס לספר סוג חדש של הומור. לא רק הומור של סיטואציות, או אפילו הומור שנוצר בדרך כלל כתוצאה מהתנהגות מגוחכת של פיקוויק, אלאWIT , שנינות, שדיקנס שם בפיו של ולר ומאוחר יותר גם של אביו של ולר.

החל מהחוברת הרביעית ואילך נסקו המכירות והגיעו בסופו של דבר ל-40,000 עותקים בחוברת האחרונה.

כשמדובר בהצלחה בארץ שיש בה מבנה חברתי כמו באנגליה, חשוב לציין, כמו במקרה של שייקספיר למשל, שההצלחה הקיפה את כל סוגי האוכלוסייה והמעמדות ויצרה סטנדרטים חדשים של הומור; עד כדי כך שכאשר יצא באנגליה הספר שלושה בסירה אחת חמישים שנה מאוחר יותר, כתב עליו המבקר הסנוב של ה"פאנץ'" ביקורת קטלנית. ואני מצטט כאן מתוך אחרית הדבר של התרגום שלי לשלושה בסירה אחת.

אחד המבקרים החשובים של הפאנץ', שכינוי היה "הברון דה תולעת-ספרים" (Baron de Book-Worm), שאיש אינו זוכר אותו היום, כתב בשנינות ארסית שלאחר שקרא את ספריו הקודמים של ג'רום, שהעלו חיוך מסוים על פניו, ביקש שיביאו לו את שלושה בסירה אחת למיטת חוליו. בפתיחה הברון צחקק מעט, אבל במקום שהצחקוק יתפתח להתקפת צחוק בלתי מרוסנת, החלה העייפות להשתלט עליו לנוכח ה"הומור האמריקני" ו"המשפטים הזולים", שמהם הוא מצטט שפע דוגמאות. בהמשך הביקורת הסאטירית, ממשיך הברון ומספר שכדי להיות הוגן הוא הזמין את אחד המעריצים המושבעים של הספר כדי שידלה את הפנינים ויקרא אותם באוזניו. אבל גם המעריץ, אומר הברון, היה חייב להודות שהפנינים כבר לא זוהרות כל כך. "ובכל זאת", אמר המעריץ, "הספר הוא הצלחה גדולה". "אין לי ספק" משיב הברון דה תולעת, ומסיים בקריאה: "הביאו לי את מועדון הפיקוויקים!"

הביקורת שלעיל נכתבה ב-1889, 50 שנה אחרי שיצא הפיקוויקים. מסתבר שדיקנס כבר היה סופר טוב בעיני ה"פאנץ'". בכל ימי חייו, דיקנס לא הוזמן לכתוב בפאנץ', שלא ראה בו הומוריסט.

אני רוצה לנסות ולעשות את הבלתי אפשרי ולתאר בפניכם, ובעיקר בפני מי שלא קראו את הספר, את סיפור העלילה.

גיבור הספר הוא סמואל פיקוויק. הוא עומד בראש מועדון חברתי הנושא את שמו. הספר נפתח בישיבה של חברי המועדון שבה מייפים את כוחם של שלושת חבריו לצאת למסעות ולהביא לחברי המועדון את רשמיהם. שלושת החברים הם סנודגראס, וינקל וטאפמן.

החבורה יוצאת למסעות במרחבי אנגליה וכבר בהתחלה הם מתוודעים למר ג'ינגל ומשרתו ג'יב טרוטר, זוג נוכלים שעליהם הטיל דיקנס להיות הגיבורים הרעים, ובהם ינסה פיקוויק להילחם. באחת ההרפתקאות פוגש פיקוויק את סם ולר שיהפוך למשרתו, ובערך באותו זמן הוא נתבע בעקבות טעות, תביעה על הפרת הבטחת נישואין למרת בארדל, שהייתה בעלת הבית שלו. העלילה מסתבכת עוד יותר כשבמשפט שנערך נגדו בעניין הזה, הוא נמצא אשם ומסרב לשלם את מה שבית המשפט מטיל עליו, ופיקוויק רודף הצדק נכנס לבית כלא של בעלי חובות.

לאחר שהוא אסור יחד עם משרתו במשך כמה חודשים, ולומד להכיר את הכלא ויושביו, מתברר שגם אויביו המסורתיים, ג'ינגל וטרוטר, נמצאים שם.

חבריו של פיקוויק מצליחים לשכנע אותו לשלם בכל זאת את הכסף ולהשתחרר והוא עושה זאת למענם, כמובן. יתר על כן, הוא עוזר גם לג'ינגל ולטרוטר להשתחרר ולהשתקם.

הספר מסתיים בסוג של הפי אנד: שניים מחבריו מתחתנים, פיקוויק עצמו מתעייף מהנסיעות ומההרפתקאות ומתיישב בדאליץ', שהייתה אז כפר קטן בדרום לונדון (שהיום הוא חלק מלונדון), והכול פחות או יותר בא על מקומו בשלום.

יש לזכור שהספר התפרסם, כמו רוב הרומנים של דיקנס, בהמשכים חודשיים.

היום היינו משווים את זה לסדרות בטלוויזיה. הדמיון אפילו מתחזק כשיודעים שפרט לטקסט ולאיורים הופיעו בחוברות האלו גם 4-6 עמודי פרסומות. ככל שהזמן עבר אנשי הפרסום ממש התחננו להכניס מודעות לחוברות, שחלק מהן התייחס במידה כזאת או אחרת לטקסט שכבר היה מוכר.

הכתיבה בחוברות העמידה בפני דיקנס כמה אתגרים, בעיקר הצורך למלא 24 עמודים מדי חודש, וגם להשתדל ולסיים כל חוברת באירוע שישאיר את הקוראים במתח.

מה שהקשה על דיקנס עוד יותר  את הכתיבה היה, שאחרי עשר חוברות, כלומר בינואר 1837, הוא התחיל לפרסם , גם כן בחוברות, את אוליבר טוויסט, שהיה שונה מאוד במבנה הספרותי שלו מהפיקוויקים.

אחרי כמה חוברות חשב דיקנס על רעיון שהתאים מאוד לספר מסוג הפיקוויקים – הוא התאים את הזמן בספר לזמן האמיתי בו יצאה החוברת. זה התחיל בעצם בחג המולד, כריסמס, 1836 ומאז היה די מתואם עם לוח השנה.

וכעת להצגת הגיבורים.

חלק מחוקרי דיקנס טוענים שהפיקוויקים איננו רומן, ויש גם המכנים אותו מיתולוגיה, בעיקר הסופר הנפלא צ'סטרטון, שהיה גם חוקר ספרות וכתב ספר על דיקנס.

הוא כותב כך:

דיקנס עסק במיתולוגיה יותר מאשר היה סופר. הוא היה אחרון יוצרי המיתולוגיות, ואולי הגדול בהם. הוא לא תמיד הצליח להפוך את דמויותיו לאנשים, אך תמיד הצליח, לפחות, להפוך את דמויותיו לאלים. הם יצורים מיתים כמו "פאנץ'" ו"סבא חג מולד". הם חיים ללא שינוי בקיץ נצחי של הוויתם. מטרתו של דיקנס לא הייתה להראות את השפעת הזמן והסביבה על הדמויות – ואף לא להראות את ההשפעה של הדמויות על הזמן ועל הסביבה.

הקביעה הזו, שפיקוויק לא השתנה במהלך הספר, עדיין מעוררת ויכוחים, אם כי ברור לכולם שדיקנס הסופר שינה את יחסו לפיקוויק.

מי זה פיקוויק?

פיקוויק הוא איש המעמד בינוני, נשוא פנים, אהוב על עצמו ועל חבריו. מבחינה פיזית הוא הפך די מהר לאייקון בריטי מובהק. הוא קרח, שמנמן, חייכן, טוב לב, מרכיב משקפיים, לובש מעיל ומכנסיים צמודים שיצאו כבר מהאופנה בימים שהספר נכתב.

היו שהשוו את פיקוויק לדון קישוט, בעיקר בגלל ששניהם היו חדורי שליחות להפוך את העולם לטוב יותר, ושניהם היו במובן מסוים נלעגים בחלקים רבים של הספר.

אבל אם דון קישוט היה פנאט, שהשליחות המטורפת שלו נבעה מקריאה בספרים, אצל פיקוויק אין רמז אפילו שהוא קרא פעם ספר. בניגוד לקישוט, אין אצל פיקוויק רמז לשיגעון – הוא אפילו נורמאלי מאוד. בניגוד לדון קישוט, פיקוויק לא מת בסוף הספר, אדרבא, הוא ממשיך בחיים הכי נורמאליים, הכי אנגליים, חיים שבמשך שנים אחדות, בזמן התרחשות הספר, הופרעו פה ושם בגלל תאוות הנסיעות, תאוות הגילויים ואיסוף החוויות. פיקוויק, בניגוד לדון קישוט, לא יוצא מלכתחילה לתקן את העולם אלא לאסוף חוויות אותן יוכל להביא בפני חברי המועדון. אבל פה ושם הוא נתקל בעוולות ובחטאים ואז ניצתת בו רוח המתקן, ואפילו הלוחם.

נעזוב, אם כן, את דון קישוט ונמצא את עצמנו בפרק הראשון שבו מציג לנו כותב הרשומות את המועדון ואת חבריו. מי שלא מכיר את הווי המועדונים באנגליה, חייב לדעת כמה דברים:

• מדובר רק בגברים
• בניגוד ל"פאב" שבא מהמילה "פאבליק", קלאב זה גוף סגור ואקסקלוסיבי.
• כמעט כל אחד מהמועדונים האלה היה לו נושא – לפעמים פוליטיקה, לפעמים ספורט, אמנות, או תחום עניין אחר שאיחד את חבריו.

במאה ה-19, בעיקר לפני המצאת הרכבת, היו מועדונים רבים שהנושא שלהם היה מסעות, טיולים ותיירות.

היו מועדונים שלא קיבלו חברים אם אלה לא הגיעו במסעותיהם לפחות למרחק של אלף מייל מלונדון.

המושג ספורט, במקרים שהוא מתקשר למושג "ג'נטלמנים", התייחס בעיקר לצייד או לדיג, לפעמים גם לשיט, והיו גם, בעיקר ברובע מרילבון, מועדון או שניים שמה שאיחד אותם היה הקריקט.

דיקנס כאמור לא התייחס לספורט, וכבר מהרגע הראשון ניסה וגם הצליח לסטות מהקו שסיימור המאייר רצה לקבוע.

אגב, לאחר שסיימור התאבד, יצאה אלמנתו בהאשמות וטענה שבעצם בעלה היה אבי הרעיון לספר. יש פה ושם כמה חוקרים (בודדים) שמצדיקים חלק מהטענות האלה, אבל הרוב נוטה לחשוב שדיקנס הוביל כמעט את כל הרעיון די מההתחלה.

הסיפור, או "הרשומות", נכתב לכאורה על ידי מזכיר או לבלר של המועדון. ההחלטה הזאת מכתיבה סגנון ספרותי מובהק שבו אין בכלל לסופר רשות להיכנס לראשיהם של הגיבורים, ולכן אין לנו אף פעם תיאורים על מחשבות והרהורים, אבל זה לא מפריע לרשם לכתוב הערות או הרחבות או הסברים לכתיבה שלכאורה אמורה להיות דיווח.

זה בולט בעיקר בחלק של המשפט של פיקוויק. שם מסביר לנו הכותב למה התנהג עורך הדין כך או אחרת.

כשפותח התובע באזפז את נאומו, הוא אומר משהו כמו:

אף פעם, מאז שהחליט להיות עורך דין ולעסוק בזה, לא היה לו משפט שאליו הוא ניגש מתוך רגשות עמוקים ובתחושה כבדה של אחריות, שאולי לא היה יכול לשאת אותה אם לא ההכרה המוצקה שיש פה אישה פגועה ועשוקה.

וכאן מוסיף הכותב:

בדרך כלל כך פותחים עורכי הדין את הנאומים שלהם וכך הם יוצרים יחסים קרובים עם המושבעים, כך לפחות נדמה להם.

קשה לדעת כמה השקיע דיקנס בשמירה על ההחלטה שהטקסט נכתב כאילו על ידי רשם המועדון מכל מיני מקורות שהגיעו לידיו.

לפעמים די קשה לו להישאר נאמן לגישה הזאת.

בפרק 46 למשל מתואר איך גברת בארדל ועמה כמה מחברותיה יוצאות לבלות ב"ספאניארד אין".

(אגב, אני ממליץ מאד על ה"ספאניארד אין", הפאב שעד היום ממוקם באופן הכי מעניין בלונדון, ליד המסטד הית').

אני לא רואה שום דרך שבה הרשם של המועדון היה יכול לדעת מה קרה שם בדיוק. מאין הוא קיבל את הפרטים? את דיקנס זה לא מעניין – הוא סומך על זכרונו הקצר של הקורא.

הפרק הראשון, כפי שאמרנו, עוסק בישיבה של המועדון ומכאן מובן שהוא נכתב על ידי מישהו שהיה עד למתרחש, ובסך הכול מתאר מה שראה.

אבל מהרגע שפיקוויק וחבריו יוצאים למסעות, אנו מבינים (בעזרתו האדיבה של דיקנס) שהעדויות שבהן נעזר הכותב הן רבות ומגוונות.

פיקוויק עצמו מציג בפנינו את שלושת חבריו (שהם צעירים ממנו ולפי הכתוב היו יכולים להיות בניו אילו היו לו בנים). בן כמה פיקוויק אין לדעת, אבל יש להניח שהאיש שמכונה יותר מפעם אחת זקן, הוא בשנות ה-50 לחייו.

כל אחד מחבריו מייצג תחום אחר של עניין:

הראשון הוא מר טאפמן שעליו נכתב:

טאפמן הלוקה ברגישות יתר, ועל החוכמה והניסיון של שנים בשלות שורה התלהבות של נער שיצרה אצלו חולשה הראויה למחילה יותר מכל חולשות אנוש: האהבה. הזמן והמזונות הרחיבו קמעה את הדמות הרומנטית לשעבר... וכו' וכו'.

בקיצור – הבחור די שמן ורודף נשים מושבע.

השני הוא סנודגראס הפיוטי, שנחשב בחבורה ובמועדון למשורר. דיקנס הכיר רבים כמותו שלא כתבו מילה וחשבו שהם משוררים.

השלישי הוא מר וינקל. הוא השארית שנשארה מהרעיון המקורי: שהגיבורים יהיו חברי "מועדון נמרוד", מועדון ספורטיבי. וינקל הוא ה"ספורטאי" שבחבורה. פיקוויק מציג אותו כחובב ציד, אבל די מהר בספר הסתבר שהאיש לא החזיק בחיים רובה. לעומת זאת, הוא לבוש כמעט תמיד במה שנקרא חליפת ציד.

כבר בפרק הראשון מכניס דיקנס קונפליקט קטן, כשאחד החברים במועדון, מר בלוטון, בשעת ויכוח עם מר פיקוויק, מכנה אותו מאחז עיניים. הדבר מעורר מהומה במועדון, ומר בלוטון החצוף לא מוכן להתנצל.

העניין מתיישב בסוף כשבלוטון אומר שהוא אמר את המושג "מאחז עינים" לא במובן הרגיל, אלא במובן ה"פיקוויקאי" של המושג...

דיקנס הפסיק בערך אז את עבודתו ככתב בפרלמנט, וכל הפרק הראשון על הנאומים שנשאו בו ובעיקר הסיום עם ההתנצלות של מר בלוטון, הוא בעצם פרודיה על הנאומים בפרלמנט, ובעיקר על מקרה ידוע שדיקנס כיסה, שבו חבר פרלמנט העליב את שר החוץ וטען שהוא נבזה. כשהתבקש להתנצל, אמר שהוא אמר "נבזה" במובנה הפרלמנטרי של המילה.

בפרק השני, שהיה עדיין בחוברת הראשונה, מתחיל מסע הסקרנות של ארבעת החברים, ודיקנס מראה לנו את פיקוויק, הנוסע החקרן ששואל את הרכב שאלות אידיוטיות ומקפיד לרשום הכול בפנקס, מה שיסבך את החבורה עם הרכבים. הקורא יזכור סיטואציה דומה שבה מתחיל המחזה פיגמליון של ברנרד שואו. מאוחר יותר ניזכר בו שוב.

מי שעוזר להם לצאת מהקטטה יהיה מר ג'ינגל שמתיידד איתם מהר מאוד. וייקח עוד קצת זמן לגלות שהאיש עם המעיל הירוק הוא נוכל.

את ג'ינגל מצייד דיקנס בשפה ייחודית, מין "סטאקאטו" טיפוסי:

אני מבין...

תקלות קורות...

אסור להתייאש...

מזל ביש...

איזה ריח טוב...

כמעט כל המילים הן בסלנג תקופתי, מה שעושה את התרגום של זה לכמעט בלתי אפשרי. דיקנס מקדיש 15 שורות ארוכות לתיאור דמותו של ג'ינגל. פיטר אקרויד, סופר בן זמננו שכתב ביוגרפיה על דיקנס, מספר שדיקנס, לפני שהיה מתאר דמות – היה עומד מול הראי ומשחק אותה.

פיקוויק וחבריו נשבים בקסמו של ג'ינגל, שמסתבר שאין מקום או אירוע שהוא לא נכח בו.

ג'ינגל אפילו מספר שהוא היה בצרפת ב-1830 במהפכת יולי, וזה כשהשיחה והנסיעה המשותפת מתרחשת ב-1827.

הנה כך מסכמים הארבעה את הפגישה הראשונה עם ג'ינגל:

"הוא נראה כמו בן אדם שנסע הרבה וראה ארצות רבות ויש לו עין בוחנת", אמר פיקוויק.

"רוצה הייתי לראות את השיר שלו", אמר מר סנודגראס.

"אני הייתי רוצה לראות את הכלב ההוא", אמר מר וינקל.

מר טאפמן לא אמר דבר, אבל אין ספק שהוא חשב על דונה כריסטינה היפהפייה ושאיבת הקיבה שג'ינגל עשה לה.

דיקנס מודע מאוד לחשיבות של הקונטרסט בהומור. גם בשפה שלו וגם בתפיסת העולם שלו מציג ג'ינגל את החבורה הפיקוויקית כמגוחכת עוד יותר בתמימות הפרובינציאלית שלה.

אסור לשכוח שדיקנס היה איש תיאטרון. בכמה הזדמנויות הוא עצמו אמר שהתיאטרון קרוב ללבו יותר מהספרות. הדמות של ג'ינגל, ובעיקר המוזיקה של הדיבור שלו, הקטעים התיאטרליים ובעיקר ההומור הפיזי, הם נושא לרשימה  אחרת. אבל כשאני מדמיין איך דיקנס עומד בפני קהל וקורא קטעים מהפיקוויקים אני ממש רואה אותו משחק את הדיבור של ג'ינגל, ומי שעשה את זה מצוין היה סיימון קאלו בערב היחיד שבו שיחק את דיקנס.

לג'ינגל יש גם משרת – צריך שתהיה סימטריה – ושמו ג'וב (איוב) טרוטר.

טרוטר הוא רמאי כמו בעליו אבל לא חכם כמוהו. כמעט בכל פעם שהוא מופיע בספר הוא מתייפח בדמעות. באופן טבעי הוא הופך להיות היריב של סם ולר. ולמרות שלכאורה יש סדר, דהיינו שג'ינגל חכם יותר מפיקוויק, וסם ולר יותר חכם מטרוטר, טרוטר מצליח בכל זאת להערים על ולר באחת הסצנות המביכות ביותר שפיקוויק מוצא את עצמו, כשהוא מתגנב בלילה לפנימייה של בנות כדי לעשות מעשה אצילי כביכול. (על הסצנות המביכות אכתוב בהמשך).

כבר בפרק השלישי אנחנו רואים שדיקנס לא בטוח כל כך בעלילה ולא תמיד יש לו 12,000 מילים אותן הבטיח לספק לכל חוברת, והוא מכניס בפרק הזה סיפור צדדי שמסופר על ידי מישהו שהחבורה פוגשת.

בהמשך יהיו עוד כמה סיפורים כאלה, שמתאפיינים בכך שמי שמספרים אותם הם בדרך כלל דמויות מקריות שמופיעות ונעלמות. חלק מהסיפורים נפלאים ואולי אטפל בהם בפעם אחרת.

העלילה מקבלת תפנית בפרק העשירי, שם מתברר סופית שג'ינגל הוא נוכל והוא האויב של החבורה, אבל הפרק הזה הוא בעיקר השלב שבו נכנס לספר הגיבור האמיתי, סם ולר.

אגב, הדמות החזותית של ולר עוצבה כמובן על ידי פיז, ונחשבת לדמות החשובה שפיז עיצב, למרות שבהמשך הוא עיצב עוד דמויות שהפכו לאייקונים, כמו מיקובר בדיוויד קופרפילד.

האם ידע דיקנס איזה מהפך הוא יחולל עם סם ולר? רוב החוקרים סבורים שלא, אבל מאותו רגע הספר מתעורר וגם הקניות של החוברות נוסקות, כפי שכבר נאמר לעיל.

מי זה סם ולר?

מאז נוצר ולר לפני כ-180 שנה, הוא נחשב להתגלמות השנינה הקוקנית.

פיקוויק פוגש אותו כשהוא משמש כמשרת בפונדק הצבי הלבן ומאותו רגע משתנים חייהם של שניהם.

לכאורה היה טבעי שחתול רחוב ממזרי ומעשי כמו ולר ילעג לדמות כל כך פתטית כמו פיקוויק, אבל מרגע שפיקוויק הופך להיות המעסיק שלו, ולר, שמסוגל ללעוג לכל העולם, אף פעם לא מזלזל בפיקוויק.

נראה לי שפרט ליצירת הדמות הגאונית הזאת, שבעיני רבים נחשבת לדמות הכי מקורית שדיקנס יצר, החלק המבריק הוא הקביעה איך ייראו היחסים בין פיקוויק לבינו.

גם בהיבט ההומוריסטי חל מפנה מעניין. עד הופעתו של ולר היה הקורא צוחק בעיקר מסיטואציות ובעיקר מסיטואציות מביכות, ואם מישהו צחק מדיבורים, גם אז זה היה בדרך כלל לא כי הדיבור היה שנון ולא כי הדובר התכוון להיות הומוריסטי. ולר הביא לספר את השנינה ועד היום יש באנגלית מושג שנקרא ולריזם – אמירות שבנויות סביב המילים "כמו שאמר", למשל:

יש בפיקוויקים 37 ולריזמים כאלה.

סם ולר הביא אתו גם את אביו, טוני ולר, שהוא אחת הדמויות המגובשות ביותר בספר. אם מישהו רוצה לדעת בדיוק מי זה טוני ולר, ילך אל דוליטל, אביה של לייזה מפיגמליון, וההשפעה הולכת עד קולא ברוניון וזורבה היווני. מה שעשה שואו עם דוליטל היה לחבר באיש אחד את העממיות כובשת הלב שהייתה אצל טוני ולר ביחד עם כישרון הדיבור של סם ולר.

טוני ולר הוא נהג מרכבה, אוהב חיים ושתייה, שונא אלמנות כי הוא נשוי לאחת, ובעיקר יש לו מה להגיד בענייני דת או נכון יותר בענייני הכתות המיסיונריות שפרחו בתקופה הוויקטוריאנית.

מדי פעם אנחנו רואים מה הוא חושב על הכומר המטיף, שאשתו האלמנה נמנית על צאן מרעיתו, וזה מסתיים בסצנה נפלאה שבה טוני ולר מטביל את הכומר מר סטיגינס בשוקת מלאה מים.

היו גם מי שאמרו שדיקנס רומז כאן שדווקא מנהיג כת נוצרית כמוהו זקוק לטבילה.

דיקנס, כמו שאולי היה אפשר להבין מהיחס שלו לסטיגינס הנלעג, לא היה איש דתי במובן הטקסי של המילה. הוא מיעט לבקר בכנסייה, אבל תמיד טען שהוא איש מאמין, וראה בנצרות אמונה שהייתה בה מחויבות חברתית.

כשכתב את הפיקוויקים הוא אמנם לא היה לגמרי מגובש, אבל היחס שלו לסטיגינס מרנין את כל נפשו של כל קורא שמתעב כתות מסיונריות ובוודאי כאלה שרודפות אחרי הכסף.

****

הרגע שבו מביא פיקוויק את ולר לביתו כמשרת אישי הוא הנקודה הדרמטית ביותר בספר, המפנה שממנו ואילך יודע גם הסופר איך תתפתח העלילה.

פיקוויק טוב הלב, הטיפשון, אבל בעיקר הרגיש לזולת, מנסה להעביר בעדינות לגברת בארדל בעלת הבית שלו, את ההחלטה לקחת משרת, וזה נשמע בערך כך:

פיקוויק:  גב' בארדל.

ג.ב.       כן אדוני.

פ.         את חושבת שאחזקת שני אנשים עולה יותר מאחזקת איש אחד?

ג.ב.       (מסמיקה) אוי, אדוני, איזו שאלה היא זאת?

פ:         כן, אבל מה את חושבת?

ג.ב.:      זה תלוי בבן אדם (ושוב היא מסמיקה).

זה ממשיך שהוא אומר שיהיה מי שישחק עם הילד שלה וכו' וכו', עד שהיא נופלת על צווארו ואומרת, "הו, יקירי!" ומחבקת אותו.

ממש באותו רגע נכנסים שלושת חבריו וגם הילד של בארדל שבועט בפיקוויק.

ואז מופיע גם סם. אבל זהו, כעת תגיע התביעה על הפרת הבטחת נישואין ודיקנס גם רומז לנו מי יהיו העדים שבסופו של דבר העדות שלהם תרשיע אותו.

אבל עד המשפט נכונו לנו עוד כמה הרפתקאות, ומעתה סם ולר הוא חלק מהן, והציבור האנגלי יוצא מגדרו.

הנסיעה הבאה, שבה הם אמורים לאגור עוד חוויות שאותן יביאו לחברי המועדון, היא לעיר איטנסוויל.

מי שעוקב אחרי מסעותיו של פיקוויק יראה שדיקנס עושה בעצם מה שכל סופר חכם עושה: הוא משתמש במציאות ובבדיה ביחד. חלק מהערים ומהמקומות אליהם נסע היו מקומות קיימים, כמו רוצ'סטר ובאת'. איטנסוויל הוא שם מומצא שבנוי משתי המילים EAT ו – SWILL שזו סביאה.

הפרקים שעוסקים בבחירות באיטנסוויל הם סאטירה חריפה ובעיקר מצחיקה גם על מערכות בחירות וגם על העיתונות שבשלב זה של חייו דיקנס כבר הכיר היטב.

70 שנה לפני דיקנס צייר ויליאם הוגארת' סדרה נפלאה שנקראה "בחירות", שניתן לראות אותה בלונדון במוזיאון של ג'ון סון. גם דיקנס וגם פיז המאייר, שהיה אגב צעיר מדיקנס בארבע שנים, הכירו היטב את הסדרה שהוגארת בזמנו עשה ממנה תחריטים, שהיו פופולריים מאוד.

סידני סמית, אחד האנשים השנונים של המאה ה-19, אמר כבר שהנשמה של הוגארת התגלגלה לגוף של דיקנס.

שלושת הפרקים 13-15 שעוסקים בבחירות ובחיי החברה באיטנסוויל יכולים להיות פרק נפרד. חלק מהדמויות שעיצב שם ובעיקר מר פאט, מבוססות באופן די ברור על דמויות מהתקופה.

מלחמת העיתונים שיש בפרקים על איטנסוויל תזכיר לכם את מה שקורה בין ידיעות אחרונות לישראל היום.

פרט לתיאור הנפלא של הבחירות, יש גם בפרק 15 סאטירה חריפה על "חמדני התרבות" או "טורפי התרבות", בעיקר בדמותה של גברת ליאו האנטר שכתבה את "האודה על הצפרדע הגוועת".

בפרק ה-18 מגיע לפיקוויק המכתב שבו הוא מתבשר שגברת בארדל תובעת אותו על הפרת הבטחת נישואין ודורשת 1500 פאונד פיצוי. על החתום – עורכי הדין דודסון ופוג.

מעתה יהיו הדמויות של השניים האלה מטרה לחיצי הסאטירה בתחום שבו דיקנס מבין יותר מכל תחום – המשפט ועורכי הדין.

למי שלא זוכר, לפני שדיקנס הפך לעיתונאי הוא היה במשך ארבע שנים פקיד במשרדים של עורכי דין.

מעתה יש לנו, פרט לג'ינגל וטרוטר, עוד גיבורים שאנחנו שונאים. מי שמכיר את לונדון יודע איפה נמצא הרויאל אקסצ'יינג' בתחנת הרכבת התחתית בנק. שם ממש בקורנהיל היה המשרד של דודסון ופוג. דיקנס מתאר אותו במשפטים הבאים:

חדר הלבלרים במשרד דודסון ופוג היה חשוך מעופש ומצחין, והוא הופרד במחיצת עץ כדי שהבאים לא יראו את הלבלרים. היו שם שני כיסאות עץ, שעון שתקתק בקול רם, לוח שנה, כן מטריות, שורה של קולבים לכובעים וכמה מדפים שעליהם היו מונחות כמה חבילות של כרטיסים מזוהמים. היו גם כמה ארגזים ישנים מעץ אורן עם תוויות נייר וכל מיני קסטות אבן מפוררות בצורות שונות ובגדלים שונים.

חוקרים רבים טוענים שדיקנס מושפע מההומוריסטים הגדולים של המאה שלפניו, בעיקר מסמולט ופילדינג, ומזכירים גם את לורנס סטרן, שכתב את טריסטראם שנדי. סטרן הרבה לשתף את הקוראים שלו בעבודת הכתיבה שלו ולכן אני רוצה לקרוא לכם את השורות האחרונות של הפרק הזה, פרק 20 של הפיקוויקים:

והדמות המוזרה התעוררה כעת ופרצה בשטף קולני של מילים. אבל היות שהפרק הזה היה ארוך והיות שהזקן שהתחיל לדבר הוא אישיות מופלאה, הבה ננהג בו בכבוד וגם לנו יהיה קל יותר אם נניח לו לדבר בפרק חדש.

עוברים עוד 14 פרקים שבהם נקלע פיקוויק למצבים די מביכים, עד שאנחנו מגיעים למשפט בפרק 34.

אולי עוד לפני המשפט, מאחר שהזכרתי שפיקוויק נקלע למצבים מביכים, כדאי להגיד כמה מילים על זה. אחד ההישגים הגדולים של דיקנס הוא מצד אחד להכניס את הגיבור שלו למצבים נלעגים ובעצם ללעוג לו. ומצד שני הדברים האלה לא מפריעים לנו לאהוב, ולקראת סוף הספר אולי אפילו להעריץ את פיקוויק. חלק מהמצבים הם סתם בגלל שהוא מגושם ותמים, וחלק מהמצבים, בעיקר אחד בפנימייה לבנות, הם עבודה של יריבו ג'ינגל.

וכעת – למשפט.

מי שיקרא בעיון את פרק 34, שמתאר את המשפט, יבין למה בחר בו דיקנס לערבי הקריאה שערך.

את השופט במשפט ואת אחד ה"בריסטרים" בנה דיקנס לפי דמויות שכל הקוראים הכירו.

פיקוויק התמים, ששונא את כל מי שהיה חלק מהתביעה, לא מסוגל להבין את היחסים הטובים, ולפעמים אפילו הוא כועס כשהוא רואה שעורך הדין שלו ממש מעריץ את דודסון ופוג המנוולים.

גם לפני דיקנס הרבו סופרים אנגלים לתאר עורכי דין, שופטים ומשפטים. רבים מהסופרים היו בעצמם עורכי דין או שלמדו משפט, ודי אם נזכור את פילדינג, שהיה גם שופט, גם החזיק עם אחיו משטרה פרטית, וגם, אם להאמין לרכילויות, עמד בראש איזו חבורת פורעי חוק קטנה.

אבל המשפטים שדיקנס הכיר היטב, ושאני מביא כאן, לקוחים ממסעי גוליבר של סוויפט, מהספר האחרון:

ובכן הגדתי לו כי יש בתוכנו עדת אנשים אשר גודלו מנעוריהם להוכיח, במילים אשר יכבירו לדבר הזה, כי הלבן הוא שחור והשחור – לבן. הכול לפי השכר אשר יתנו להם השוכרים אותם. לעדה הזאת נעבדים כל יתר העם. למשל, אם יחמוד שכני את פרתי, יש לו עורך דין אשר יוכיח כי עליו לקחת את פרתי ממני. ועלי לשכור עורך דין אחר להגן על צדקי, כי לא ייעשה כן, לפי כל חוקות המשפט, לתת את איש לדבר בעדו. ועתה הנה במקרה הזה, אני, בעל הפרה באמת, עומד לפני שתיים רעות גדולות: האחת, בהיות מליצי עורך דין מלומד כמעט מערש ילדותו להגן על כל דבר שקר, הנה הוא מחוץ לגבולו אם יהיה הפעם מליץ לצדק, דבר לא יסכון, אשר הוא ניגש אליו תמיד בכישלון ידיים, אם לא בלי חמדה. הרעה השנית היא כי על מליצי להיות נזהר מאוד במעשיו, פן יישא תוכחות מאת השופטים ויהיה תועבה לרעיו, כאיש הבא לגרוע מתורת המשפט.

המשפט מסתיים כמובן בהרשעתו של פיקוויק, כאשר מי שהעידו נגדו בניגוד לרצונם היו חבריו.

היחיד כמובן שעושה חיים קשים לתביעה, ולכן גם לא נתנו לו כמעט לדבר, הוא כמובן סם ולר. וכאמור, פיקוויק מסרב לשלם 1500 פאונד ומעדיף להיכנס לכלא של בעלי חובות.

יעברו עוד שבעה פרקים שבהם החברים אוספים עוד הרפתקאות וידידים חדשים, עד שבפרק 41 נכנס פיקוויק לכלא פליט.

כאן הבקיאות של דיקנס היא אולי רחבה עוד יותר מאשר בשאר הנושאים, עיתונות, פוליטיקה, משפט...

גם בספר הזה וגם בדוריט הקטנה מביא דיקנס את הניסיון האישי, ויש לומר הטראומטי, כשאביו נכלא בכלא מרשלסי לבעלי חובות.

מבחינתו של דיקנס חברו פה שתי הטראומות של חייו בסיפור הכלא לבעלי חובות, מאחר שבמציאות, באותו חודש מאי 1837, מתה גיסתו מרי הוגארת.

על השפעת מותה של מרי הוגארת על דיקנס ועל הספרות שלו, ובעיקר בבית ממכר עתיקות, נכתבו רשימות רבות.

ביוני 1837 לא הופיעה החוברת החודשית. החוברת האחרונה של מאי נמכרה בקרוב ל-30,000 עותקים, ופיקוויק כבר היה לשיחת היום, בעיקר בלונדון. "בוז" היה לשם דבר. השם דיקנס עוד לא היה שגור בפי ההמונים, וגם הזקן שלו עדיין לא היה קיים. רק בגיל 45 גידל דיקנס את הזקן שהיה איתו עד מותו בגיל 58.

בגלל שלא הופיעה חוברת יוני נפוצו באנגליה שמועות שונות ומטרידות.

ולכן כשהופיעה החוברת של יולי ובה פרק המאסר, פרסם דיקנס ב"סטראנד" מכתב לקוראים שבו הוא מכחיש את כל השמועות שהוא נרצח, שהוא השתגע, שהוא הוכנס לכלא בעלי חובות, שהוא ברח לאמריקה. באותה הזדמנות הוא גם מבקש מציבור הקוראים שלא ישלחו לו הצעות מה לכתוב בפיקוויקים.

מי שמכיר את הביוגרפיה של דיקנס יודע שהתדמית הציבורית שלו הייתה חשובה לו מאוד, ומאוחר יותר בחייו הוא שלח עוד כמה מכתבים כאשר היה כבר מפורסם מאוד, ובעיתונים כתבו על היחס האכזרי כלפי גרושתו ועל אהבתו לנל טרנן הצעירה. אגב, דווקא בגלל שדיקנס בחר בסיפור שלו להתאים את הזמנים עם המציאות, היו גם מי שאחרי המכתב בסטראנד חשבו שהוא, ולא רק פיקוויק, נאסר בבית סוהר לבעלי חובות.

ארבע שנים היה אביו של דיקנס כלוא בכלא מרשלסי, שהיה גם הוא כלא לבעלי חובות. זה לא הכלא שבו נכלא פיקוויק. היו בלונדון כמה כאלה. פיקוויק היה כלוא בכלא פליט.

הקוראים של הפיקוויקים אז הכירו היטב את המוסד המוזר הזה - כלא לבעלי חובות - שבו ישבו במשך תקופות שונות גם כאלה שחיכו למשפט וגם כאלה שלא יכלו לשלם, או כמו פיקוויק לא רצו.

בתי הכלא האלה היו עולם בזעיר אנפין. בכסף יכולת להשיג שם הכול, כולל דירה נוחה כזאת שהשיג פיקוויק ואפילו משקה חריף שלכאורה היה אסור בכלא.

מי שלא היה לו כסף חי בתנאים גרועים משל כלב.

אביו של דיקנס למשל, הביא את משפחתו לכלא, פרט לצ'ארלס הנער, ששכר חדר בסביבה.

למרות שפיקוויק מתנגד, סם ולר עובר גם הוא לכלא כדי להמשיך ולשרת את אדוניו. אם היינו זקוקים לעוד עדות לנאמנות המוחלטת  שלו, כאן קיבלנו אותה.

פיקוויק הסקרן טוב הלב, עורך פעם אחת סיור בכלא ולבו נשבר. בין שאר הזוועות הוא מגלה שם את אויביו מאז, את אלפרד ג'ינגל וג'וב טרוטר במצב נורא, ובסופו של דבר פיקוויק הוא זה שעוזר להם להשתחרר ולהשתקם.

למרות שהסכום שפיקוויק יושב בעטיו בכלא הוא קטן יחסית לאפשרויות שלו (אגב, דיקנס לא מטריד את עצמו ואותנו בשאלה מאיפה יש לפיקוויק אמצעי מחייה, למעט משפטים בודדים שבעבר עסק ב"עסקים". הרבה סופרים אנגלים לא טרחו בעניין הזה), פיקוויק מסרב לשלם.

ואז חל בעלילה מפנה נוסף. עורכי הדין של גברת בארדל, דודסון ופוג שאנחנו כבר אוהבים לשנוא, מכניסים גם את גברת בארדל לכלא פליט בגלל שהיא לא משלמת להם את הוצאות המשפט.

שימו לב שאין כלא נפרד לגברים ולנשים.

כך מביא דיקנס את העלילה למצב שבו פיקוויק הופך להיות אחראי לכך שגברת בארדל אסורה.

ולכן מצליח עורך הדין שלו לשכנע אותו לשלם את החוב כדי שהיא לא תישאר בכלא.

כך כותב דיקנס על היציאה של פיקוויק מהכלא:

כאשר השמיע מר פיקוויק את דברי הפרידה, הרים הקהל בכלא קול צעקה. רבים נדחקו ללחוץ את ידו כאשר שילב את זרועו בזרועו של עורך דינו ומיהר לצאת מהכלא כשהוא עצוב ונוגה הרבה יותר משהיה כשנכנס לכלא.

אבוי! כמה יצורים אומללים הוא משאיר שם מאחוריו!

בעצם דיקנס היה יכול לסיים פה את הספר, אבל הוא היה צריך את פיקוויק מחוץ לכלא כדי לגמור כמה עניינים, להעליב את דודסון ופוג, לארגן איזו חתונה או שתיים ולדאוג שג'ינגל וטרוטר ישוחררו וייסעו מלונדון למין גלות בליברפול.

זה המקום לספר שבתקופה מסוימת, בערך 20 שנה לאחר הפיקוויקים, במסגרת הפעילות החברתית שלו, פתח דיקנס על חשבונו מעון לשיקום נשים שעסקו בזנות. מי שאהבו אותו שיבחו את המפעל שדיקנס היה מעורב בו עד לרמת קביעת סדר היום ואיך ייראו החדרים. ומי שלא אהבו אותו ציינו שכל הנשים שהשתקמו נשלחו לאוסטרליה.

דיקנס, כמו במקרה של ג'ינגל, האמין שהסביבה תחזיר את החוטא לחטא.

הספר נגמר בסיכום של דיקנס:

גורלם של רוב בני האדם שחוו את העולם והגיעו אפילו למיטב שנותיהם היה תמיד לעשות חברים, ומדרך הטבע גם לאבד אותם, וזה גם גורלם של סופרים וכותבי רשומות. הם בוראים חברים דמיוניים ומאבדים אותם למען האמנות; אבל במקרה שלהם מוטל עליהם עוד תפקיד, והוא לספר לקורא מה אירע להם אחר כך.

בהתאם למנהג הזה, מנהג גרוע לכל הדעות, אנו מוסיפים בזה כמה מילים של ביוגרפיה על חברי הקבוצה שנאספה סביב פיקוויק.

האדון והגברת וינקל, מאחר שזכו בחיבתו של וינקל הזקן, יעברו כעבור זמן קצר לבית חדש, פחות מחצי מייל מביתו של פיקוויק. מר וינקל, שמונה להיות סוכנו של אביו בעיר, החליף את חליפתו הישנה בבגדים אנגליים רגילים, ומאז נראה כמו כל נוצרי הגון.

האדון והגברת סנודגראס השתקעו ב"דינגלי דל", שם רכשו חווה קטנה שאותה הם מעבדים, יותר מטעמי תעסוקה מאשר מטעמי רווח. מר סנודגראס, שלעתים הוא פזור דעת ודיכאוני, נחשב עד היום בעיני חבריו למשורר גדול, למרות שמעולם לא נמצא איזה דבר שהוא כתב שיצדיק את המוניטין הזה.

בעולם יש הרבה טיפוסים מהוללים – סופרים, פילוסופים ואחרים - שיצא להם שם גדול בשיטה דומה.

מר טאפמן, לאחר שחבריו נישאו ופיקוויק התיישב דרך קבע בבית, שכר דירה בריצ'מונד, שם הוא חי עד היום. בחודשי הקיץ הוא מתהלך ברחוב, צעיר ומלא עלומים, מה שמעורר את הערצתן של נשים מזדקנות רבות שגרות בסביבה. הוא לעולם לא הציע עוד נישואין לאף אישה.

מר בוב סויר נסע בחברת מר בנג'מין אלן לבנגל. הם מונו לרופאים בחברת הודו המזרחית. שניהם חלו בקדחת צהובה ארבע עשרה פעם ואז החליטו להתנזר קצת מאלכוהול; מאז שפר עליהם גורלם.

מרת בארדל המשיכה להשכיר חדרים לרווקים רבים, כאלו שאפשר לשוחח איתם בהנאה גדולה, אבל מעולם לא הגישה תביעה על הבטחת נישואין. עורכי הדין שלה, האדונים דודסון ופוג, ממשיכים בעסקיהם המביאים להם רווח יפה, ובסוג עסקים זה הם נחשבים לחריפים שבחריפים.

סם ולר עמד בהבטחתו ובמשך שנתיים נשאר רווק. ואז, כשמתה המשרתת הזקנה, העלה מר פיקוויק את מרי לדרגת מנהלת הבית שלו, בתנאי שתתחתן מיד עם מר ולר, וזאת עשתה מיד ומבלי להתלונן. מאחר שיש עדים שראו שני ילדים קטנים מתרוצצים ליד השער ובגינה, יש סיבה להאמין שסם לא ישב בחיבוק ידיים ועשה משהו כדי להגדיל את המשפחה.

ולר הזקן המשיך לנהוג במרכבה עוד שנים עשר חודשים; אבל מאחר שלקה בצינית נאלץ לפרוש. תכולת הארנק שהפקיד בידי פיקוויק הושקעה בהצלחה גדולה כל כך, שוולר יכול היה להמשיך ולחיות בכבוד במלון מצוין ליד שוטר'ס היל, שם מתייחסים אליו כאל מבין בענייני העתיד. הוא מרבה להתפאר ביחסיו הקרובים עם מר פיקוויק ועדיין יש בו סלידה עמוקה מאלמנות.

מר פיקוויק עצמו המשיך לגור בביתו החדש שבדאליץ', ובשעות הפנאי הוא מעסיק את עצמו בסידור זיכרונותיו שאחר כך הציג בפני המזכיר של מה שהיה פעם מועדון מפורסם; או מקשיב לסם ולר כשזה היה קורא באזניו קטעים אותם היה מלווה בהערות משלו שתמיד הצליחו לשעשע את מר פיקוויק. בתקופה הראשונה היה מר פיקוויק מוטרד מאוד מהפניות הרבות מצד מר סנודגראס, מר וינקל ומר טראנדל, שביקשו ממנו להיות סנדק לתינוקות שלהם. אבל לאט לאט התרגל לזה וראה בזה תפקיד טבעי ורצוי.

הוא מעולם לא התחרט על רוחב לבו כלפי מר ג'ינגל, כיוון שגם הוא וגם ג'וב טרוטר הפכו עם הזמן חברים ראויים בחברה, למרות שהם נזהרים שלא לחזור למקומות שבעבר היו שדות הציד שהעמידו אותם בניסיון.

למרות שפיקוויק נחלש מעט עם השנים, הוא עדיין שומר על רוח צעירה כמו בעבר, ועדיין אפשר לראות אותו מתבונן בציורים במוזיאון של דאליץ', או מטייל להנאתו בסביבה הנעימה כשהימים יפים.

הוא מוכר לכל עניי הסביבה שאף פעם לא שוכחים להרים לכבודו את כובעיהם כשהוא עובר. הילדים מעריצים אותו, ובעצם – גם כל מי שגר בסביבה.

בכל שנה הוא מקפיד להגיע למסיבה משפחתית גדולה אצל מר וורדל, ואז. כמו תמיד, הוא מלווה בסם הנאמן, שליחסים ביניהם רק המוות יכול לשים קץ.

*****

ולסיום עוד כמה פרטים שקשורים לפיקוויקים:

בעניין התרגומים: הפיקוויקים תורגם פעמיים לעברית. בפעם הראשונה בשנת 1922 בהוצאת שטיבל. חלק ראשון תורגם על ידי טביוב וחלק שני על ידי קרופניק. אז קראו לזה "כתבים מעיזבון בית הוועד הפיקוויקי".

מאוחר יותר הוציאה את זה הוצאת טברסקי בשלושה כרכים.

התרגום השני נעשה ב-1990 על ידי אהרן אמיר בהוצאת מעריב בהזמנת אריה ניר, שהיה אוהב גדול של הפיקוויקים והיה שותפי לחלום שנוציא את זה יום אחד ביחד מלווה בהערות. אריה כבר לא חי וגם החלום הזה כבר די גוסס.

רק בחלק האחרון הכיר הקהל את דיקנס שהוא "בוז", וזאת בעיקר בגלל אוליבר טוויסט.

התעשייה של חפצים ומזכרות הקשורות לפיקוויקים הייתה עצומה, ועד היום אפשר למצוא כמה חפצים.

דיקנס היה גנדרן ואפילו מעבר למקובל בזמנו. בפיקוויקים יש דגש על תיאורי הבגדים.

כמה שנים לאחר הפיקוויקים נסגרו בתי הכלא לבעלי חובות. יש להניח שלספר הייתה השפעה על זה, כמו שלניקולס ניקולבי הייתה השפעה על שינויים בפנימיות לנערים. המרשלסי נסגר בשנת 1842 והפליט בשנת 1844.

אחד הגיבורים בפיקוויקים היה ג'ו, נער משרת שמן מאוד שהיה נרדם בכל רגע, אפילו תוך כדי דיבור. ב-1956 ניתן השם "סינדרום פיקוויק" לתופעה שקיימת אצל אנשים שמנים מאוד הסובלים מקשיי נשימה ויש להם נטייה להירדם בשעות היום. מה שלא מוזכר בפיקוויק זה שהאנשים האלה לא ישנים טוב בלילה.

דיקנס התמכר ממש לערבי הקריאה שערך, ומתוך 472 ערבים כאלה היה הקטע של המשפט בספר הפיקוויקים הפופולארי ביותר – 164 ערבים. הדעה היום היא שהערבים האלה קיצרו את ימיו. הצילום הבא הוא צילום מבוים שדיקנס ביקש להצטלם כאילו הוא בערב קריאה:

הרבה הצגות תיאטרון, סרטים וסדרות טלוויזיה נעשו על הפיקוויקים. אחד הפיקוויקים בתיאטרון היה צ'ארלס לוטון הגדול מכולם.

והנה כמה דעות של סופרים על דיקנס:

ואני מסיים במילותיו של דיקנס:

אם אחיה 100 שנה ואכתוב שלושה ספרים בכל שנה, לעולם לא אהיה גאה באף אחד מהם כמו שאני גאה בפיקוויק. כפי שאני מרגיש, הספר סלל את דרכו לבדו ואני מודה שאני מקווה שזמן רב לאחר שידי תרחק מן העט הכותבת, פיקוויק יימצא על מדפים מאובקים רבים לצד יצירות טובות יותר.

מתוך מכתב של דיקנס ל"צפמן & הול" (המוציאים לאור של הפיקוויקים), 1.11.1836

בכמה רשומות התייחסתי לימים בהם חלק גדול מהעיסוק שלי היה לצייר ולעצב עטיפות ספרים.

בעיקר ברשומות אלה: האם העטיפה מוכרת, האם בחרנו נכון, טעות עוטפת.

כדי להבין עד כמה אני אנכרוניסטי מספיק לראות שאני משתמש במונח עטיפות ספרים, ולא כריכות כפי שנהוג לומר היום.

היום פונים אלי מעט מאוד לעצב עטיפות. הסיבה לכך קשורה גם לאופנות ולטעם, וגם לטכניקה, שכן אני לא מספק להוצאה לאור סריקות מוכנות במחשב.

כשאני עובר על התיקים בהם שמורים האוריגינלים והסקיצות לעטיפות הספרים, יש לי חשק להראות לקוראי הרשומות שלי כמה דברים שעשיתי בעבר, ולשתף אתכם בהחלטות, בתהיות, בהצלחות (המעטות) ובכישלונות (הרבים), וגם לבקר את עצמי בחוכמה שלאחר מעשה.

אין פה איזה מסר שאני מבקש להעביר, פרט לגיוון בגישות ובעיקר בטכניקות.

ברוב המקרים בחרתי להראות כאן לא את העטיפה כולה, אלא רק את האיור שלה.

פעם רציתי לאייר את הספר רובינזון קרוזו. אבל הסתפקתי רק באיור לעטיפה באחת המהדורות העבריות של הספר.

פרט להיותו סופר, דניאל דפו היה לוחם בתחומי החברה – ביניהם מעמד האישה וסובלנות כלפי זרים וחריגים. דפו היה איש פוליטי והמלך ויליאם השלישי זיהה את הגאונות שלו ועשה אותו יועץ חצר. אבל כשוויליאם מת והמלכה אן עלתה לשלטון, התחילו הצרות. באחד המקרים נאסר דפו אל סד הקלון, והקהל, במקום לזרוק עליו ביצים סרוחות ופגרי עכברים, כנהוג, זרק עליו פרחים והריע לו.

את רובינזון קרוזו, שבעיני כמה חוקרים קיבל מעמד של הרומן האנגלי הראשון, כתב דפו כשהיה בן 60. אני מכיר איורים רבים של רובינזון קרוזו. ברישום שלי בחרתי להתבסס על הדמות שקבע המאייר הגדול נ. ס. ויית (N.C. Wyeth), מאייר אמריקאי שהיטיב לאייר את ספרי ההרפתקאות האנגליים.

בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, היה ארתור קסטלר אחד הסופרים האהובים בארץ. קסטלר חי בארץ כמה שנים והיה המזכיר של ז'בוטינסקי. נטען שהוא הראשון שהכניס תשבץ בעיתון עברי. ב-1931 הצטרף למפלגה הקומוניסטית, וכשהתאכזב מהדת הזאת כתב כמה ספרים, ביניהם את אפלה בצהריים.

הנה האיור שעשיתי לספר הזה במהדורה חדשה יחסית:

ייתכן שנתתי כאן, פרט לסמליות הדי פרימיטיבית, גם משהו מהעובדה שקסטלר גילה עניין בפאראפסיכולוגיה ובתורות מיסטיות. מכל הדברים שאמר קסטלר בחרתי להביא את המשפט הבא: "אנשים לא הורגים מתוך שנאה לבני אדם אלא מתוך אהבה לאלוהים".

בשנת 1982 החליט אהד זמורה להדפיס בהוצאת זמורה-ביתן-מודן ספרים של הקלסיקאים החדשים שאנחנו גדלנו עליהם: סטפן צוויג, יעקב וסרמן, ארתור קסטלר, הווארד פאסט ואחרים. אני עיצבתי את הסדרה. החזית נראתה בערך כך:

בחזית היה מקום קבוע לאיור או צילום. שם הסופר נדפס באות אחידה ורק בצורת האות שבה כתוב שם הספר רציתי שיהיה ביטוי לתוכנו. בשדרה הופיע תמיד דיוקן המחבר.

עד היום אני אוהב את הסדרה הזאת שבה הופיע גם אפלה בצהריים.

עוד איור שעשיתי בסדרה הזאת היה לספר הגרזן של ונסבק של ארנולד צווייג.

וגם לספר בעל שתי האווזות שבנעורינו זכרנו אותו כ"בר-אווזותיים" של יעקב וסרמן.

תיארתי באיור את פסל המזרקה עם שני האווזים, למרות שנושא הספר הוא בעל שנשוי לשתי נשים.

את וסרמן קראנו הרבה בנעורינו. כל מה שידעתי על קולומבוס, למשל, היה מהספר שכתב וסרמן, וגם זהב קאבאמאלקה זכור לטוב.

וסרמן היה יהודי אבל הציונות לא הלהיבה את דמיונו. גם לספר קספר האוזר איירתי את העטיפה.

גם את ספריית ספרי הנוער מרגנית שהחלה לפעול בשנת 1977 עיצבתי.

בשנים הראשונות איירתי חלק גדול מעטיפות הספרים בסדרה המצוינת הזאת. את אחת העטיפות לספר קיזי הילדה הצוענייה איירתי אפילו פעמיים:

בספרים אלה עמדה בפני בדרך כלל בעיה. כמעט לכל הספרים בסדרה היו איורים מקוריים שהודפסו גם במהדורה העברית ולא תמיד רציתי להשתמש באחד מהאיורים מהספר לעיצוב העטיפה. בכל ספר ניסיתי דרך שנראתה לי מתאימה.

בעטיפה הזאת למשל לקחתי איור מתוך הספר וצבעתי אותו:

לספרים רבים עשיתי איורים משלי לעטיפה. הנה שני איורים לספרים של מיכאל אנדה, ג'ים ונהג הקטר וג'ים וחבורת ה-13:

במקרים אחרים ציירתי איורים ממש בסגנון של המאייר המקורי. זה נעשה כמובן על דעת ההוצאות המקורית בחו"ל.

הנה איור לספר העי"ג של רואלד דאל, שהמאייר הנפלא שלו הוא קוונטין בלייק.

והנה איור עטיפה לספר, שבעברית נקרא המגדל הפורח באוויר. השם האמריקאי הוא The Phantom Tollbooth. את האיורים בספר עשה הקריקטוריסט והסאטיריקן האמריקאי ז'ול פייפר, ואני ציירתי איור בסגנון שלו. בהזדמנות זאת אני מזכיר שכדאי להכין תרגום חדש לספר הזה. אולי עטרה אופק תיקח על עצמה את המפעל שבעבר עשה אביה?

אלו רק דוגמאות מעטות מהאיורים שעשיתי לסדרת מרגנית.

אני ממשיך, ומראה עוד איורים לעטיפות שהעליתי מהמגירה המלאה שעליה כתוב "אוריגינלים לעטיפות ספרים".

העטיפה הזאת, שנעשתה בהפרדת צבעים ידנית, נעשתה עוד בסטודיו קרמן/קרמן, והיא אולי העטיפה הראשונה שנעשתה בסטודיו של אריק ושלי:

עטיפות רבות איירתי ועיצבתי להוצאת זמורה-ביתן-מודן. הנה איור לספר בני החייל של אלבר כהן:

כדאי להזכיר את אלבר כהן ואת גיבוריו:  סולל וזוללמסמרים, שבזמנו הביאו לי חשק להכין איורים לספריו. אולי פעם אקדיש לזה רשימה.

מדי פעם אני מספר ברשימות האלה על היחס שלי לטכניקה ולפעמים אני מסתפק במשפט: "אתה צריך לשלוט היטב בטכניקה כדי שתוכל לתת לה להוביל אותך בדיוק למקום שאתה רוצה".

לפעמים הייתי לוקח צילומים ומעבד אותם בצורות שונות, כמו הצילום הזה לספר מכת החסד של מרגרט יורסנר:

או לספר הזה של ז'ורז' אמדו, גבריאלה ציפורן וקינמון,

שם הפכתי את הצילום כמעט לרישום.

הנה אחת הסקיצות שהיא קולאז' מצילומים, לספר סיפורים מתוך פלייבוי:

גם את העטיפה הזאת לספר סדום או חלם של דר' עזרא זוהר עשיתי בקולאז'. היד היא ידי שלי שצולמה במכונת צילום משרדית, והדמות בתוך היד היא של חברי אביב אלחסיד.

העולם החזותי שמושפע בעיקר מהמחשב, הוריד מגדולתו את האיור בצבע מים, היום כמעט שלא תראו בעטיפות ספרים איורים בצבעי מים, אלא אם כן יש מטרה ברורה להביא בעטיפה את ניחוחות העבר.

הנה שני איורים לעטיפות בצבעי מים (מכאן ואילך אני מתרכז בטכניקה ולא תמיד מזכיר את שם הספר, בעיקר מפני שלפעמים האיור הוא סקיצה או חלק מאיור שלם):

יש מקרים שבהם אני עושה רישומים רבים עד שאני בוחר את מה שנראה לי, ורק אז מעבד אותו בצבע. הנה כמה רישומים (היו הרבה) לספר של מיכאל ויווג, סופר צ'כי צעיר שפגשתי כשהיה בביקור בארץ:

העטיפה שנדפסה נראתה כך:

אף פעם לא התייחסתי לעצמי כנטורליסט או כהיפר-ריאליסט. אבל לפעמים, ברגעים של התקף סבלנות, ציירתי עטיפות שיש בהן לפחות חלקים כאלה. הנה כאן, שפופרת הצבע למשל:

או המפה שחשבתי להשתמש בה לספר שלי על המפה:

כן, אני יודע שזה היפר-ריאליזם לעניים..

הנה עוד כמה איורים לעטיפות בסגנונות שונים:

פה ושם עשיתי עטיפות על פי רעיונות של מחבר הספר. את הרעיון הבא נתן לי אפרים סטן:

לסיום אדגיש שהסריקות ברשומה הזאת נעשו כמעט כולן מהאיורים המקוריים, ולא תמיד נראו כך בעטיפה המודפסת.

מתישהו בסוף שנות ה-70, באחד הטיולים שלי בלונדון בחברת רינה וינדזור ידידתי, ראינו שמתחת לקונצרט הול אפרוץ', שזה בעצם המשך גשר הרכבת שמוביל לתחנת הרכבת ווטרלו, יש סטודיו פעיל של אמן.

נכנסנו, ואת פנינו קידמו קירות עמוסים בציורים וחלקי ציורים צבעוניים ענקיים. היו שם פיגומים ופנסי תאורה שרמזו על פעילות רבה.

את הצייר, שהיה לבוש בגלימה צבעונית, שנראה כאילו גם היא חלק מהיצירה שלו, היה קל לזהות. הוא ישב על כיסא מוגבה, על חזו תליון ענק ולרגליו נחו, כמו חיות מחמד, כמה בחורות צעירות שבלעו בצמא כל מילה באנגלית הפולנית שלו.

ככה הכרתי את פליקס טופולסקי.

האנגלית שלי הייתה רעה, ובכל זאת התפתחה שיחה די חד צדדית, שבמהלכה נגלתה לי דמותו של אמן: צייר, קריקטוריסט, מאייר עם אגו פולני אנגלי שבעליו לא עשה שום מאמץ להסתיר אותו.

את הפרטים הביוגרפיים של האיש אני חוסך מכם, ומפנה אתכם ל"גוגל".

טופולסקי, שהיה אז בערך בן 70, התחיל לסכם את פעילותו האמנותית על הקירות הטחובים מתחת לגשר הרכבת.

לא אגזים אם אקבע שאת המושג "וירטואוז" המציאו כמעט במיוחד לתאר את מערבולת הקווים והצבעים של פליקס טופולסקי, שנעשו ביד זריזה ומיומנת.

וכמו שהוא צייר, ככה הוא גם דיבר. אל מול הערצתן של הנערות שלרגליו, הציג פליקס את עצמו כגדול הציירים בלונדון, והקריקטוריסט החשוב ביותר מאז אונורה דומייה.

במהלך השיחה הוא שלף גם דפים עם רישומים של בתי משפט, שחלקם באמת הזכירו את דומייה.

וכאן, כשראיתי את הרישומים האלה, עשיתי טעות והזכרתי לו רישומים של רונאלד סירל.

וכעת אני מבצע פניית פרסה בזמן ולוקח אתכם לשנת 1961.

אני חייל, שנתיים אחרי שגמרתי ללמוד ב"בצלאל". אחד המאיירים שהשפיעו עלי ועל חברי בבצלאל היה רונלד סירל, שהיה אז בשיא פרסומו.

ב-1961, במבצע שכולם מדברים עליו עד היום, לכדו אנשי המסתורין הישראלים את הצורר הגדול אדולף אייכמן, ובישראל החוגגת נערכו לערוך לו משפט.

כפי שידוע לכל קיים איסור לצלם בבתי משפט, וכל העיתונים נערכו לשלוח ציירים לאירוע.

המגזין לייף שכר את רונלד סירל כדי לתאר את מהלך המשפט.

אנחנו, תלמידי ובוגרי בצלאל, נדחפנו בתוך הדחק האיום והצלחנו להיכנס לאולם כדי לראות לא את אייכמן, אלא את סירל, שמול עינינו צייר מראות כאלה:

הופתענו לראות שלא רחוק מרונלד סירל הגדול ישב בני עדן, שלמד שנתיים מעלי בבצלאל, וצייר גם הוא במהלך המשפט. הנה אחד הרישומים של בני:

אני חושב שמאז לא ראיתי את בני עדן, ואם מישהו מקוראי יודע משהו עליו, אשמח מאוד לדעת.

טופולסקי, ביטל בהינף אנגלי של יד פולנית את יכולותיו של סירל והמשיך להרצות על עצמו ועל עבודותיו, אשר חלק מהן שתיארו אירועים היסטוריים, היו על הקיר.

בשנים האלה ציירים רבים, שמקצועם העיקרי היה לתאר אירועים היסטוריים, נעשו כבר חסרי פרנסה. המצלמה דרסה אותם.

טופולסקי לא האמין בצילום והמשיך לתאר את מה שאירע במאה הזאת בציורים וברישומים, שכל קו מהם היה ספוג באהבה עצמית. הכישרון שלו הגדיר את עצמו בקו רוקוקואי מסולסל.

באותה תקופה קריקטוריסטים כמו סירל וסטיינברג השתמשו בסלסולים כאלה באירוניה מודגשת:

נפרדנו בחיבוק חם מפליקס טופולסקי, ועד לפני חודשים ספורים לא יצא לי לחזור אל המקום ההוא.

ואז, בספטמבר 2015 הלכתי לראות אם הציורים עדיין שם. והנה גיליתי שחלק מהתצוגה הענקית נעלם אבל חלק אחר נשמר בתחומי בית-קפה-מסעדה שנושא את השם טופולסקי.

בביקור הבא שלכם בלונדון אני ממליץ בחום על ביקור שם, בקפה המעניין הזה שמתחת לגשר.

כשנפרדנו מטופולסקי נסעתי לקובנט גרדן, שם הייתה אז - וכבר מזמן איננה - חנות ספרים נפלאה של סופר בשם ברנרד סטון (על ברנרד סטון שמת ב-2005 בגיל 80 ראוי שאכתוב בהזדמנות רשומה נפרדת).

אצלו הייתי מוצא תמיד ספרים חתומים בידי מאיירים ידועים, ביניהם ראלף סטידמן וטוני רוס, שאיירו לברנרד כמה ספרים.

לעתים קרובות פגשתי שם את הסופרים והמאיירים בעצמם.

ושם, בחנות של סטון, ליד פסל של פרויד, מצאתי ספר, שאמנם ידעתי על קיומו אבל לא הכרתי מקרוב את התופעה שהספר הזה מציג.

זה הספר, סיפורו של בית הספר סנט טריניאנ'ס, בית ספר לבנות, מאת רונלד סירל כמובן.

כמה מילים על עברו של סירל:

הוא נולד בשנת 1920 בקיימברידג'. אביו היה סבל ברכבת. סירל התחיל ללמוד אמנות בגיל 15. כשפרצה מלחמת העולם השנייה סירל התגייס, וכשהיה במחנה אימונים בסקוטלנד שלח סירל בן ה-21 למערכת ליליפוט את הקריקטורה הזאת:

קריקטורה מאוד עדינה יחסית למה שתראו בהמשך.

"ואז", מספרת העיתונאית קיי ווב - שעבדה בליליפוט באותה תקופה ומאוחר יותר הייתה אשתו הראשונה של סירל, "אהבנו את הציור ורצינו עוד. אבל סירל נעלם. מאוחר יותר נודע לנו שהוא נעדר ואפשר שנהרג במלחמה".

ארבע שנים מאוחר יותר, מספרת קיי, נכנס לפתע סירל למערכת ליליפוט.

ואז התברר שהבחור הוחזק במשך ארבע שנים בשבי היפני בתנאים איומים, רוב הזמן בג'ונגל קוואי. עורכי ליליפוט ביקשו ממנו שיצייר עוד קריקטורות על בית הספר, ובקריקטורה השנייה על סנט טריניאנ'ס, שפורסמה כבר אחרי המלחמה, אפשר כבר לראות רמזים לאכזריות שעתידה ללוות את הסדרה כולה. קיי ווב טוענת שמדובר בהשפעת השנים שהיה בשבי.

רק כשגיליתי את מה שעבר על סירל בארבע השנים בשבי היפנים, חזרתי במחשבותי לשנת 1961 והבנתי מה עבר לו בראש כשאייר במשפט אייכמן.

וכך פרסם סירל במשך שש שנים סדרת קריקטורות שהביאה להומור הבריטי מיתולוגיה הומוריסטית רוויה אכזריות, שלמרות הגבות הרבות שהורמו במהלך 70 השנים האחרונות, הקסם שלהן לא פג עד היום, ובשנים 2007 ו 2009 יצאו למסכים שני סרטים בהשתתפותם של רופרט אוורט וקולין פירת'.

סירל לא היה הראשון שהביא לבריטים הומור גרדומי. אבל להכניס את זה להווי בית הספר לבנות, שעד אז היה מוכר בעיקר מהסיפורים הדביקים של איניד בלייטון, זה נראה לרבים מוגזם.

כדי שתבינו לאיזו רמה של אכזריות הגיע סירל, הנה כמה דוגמאות:

בשנת 1948 יצא הספר הראשון בסדרת סנט טריניאנ'ס - ומאז יצאו עוד שבעה ספרים, האחרון שבהם בשנת 2008.

ב-1954 הופק הסרט הראשון. אליסטר סים הנפלא שיחק בתפקיד מיליסנט פריטון, מנהלת בית הספר, וגם בתפקיד אחיה.

מאז הופקו עוד כמה סרטים על סנט טריניאנס.

וכאן, עם אחד הרישומים האחרונים של סירל בסדרה,

אני מניח לכם להתלבט בשאלה האם מדובר ביצירה שיכולה להרחיק אלימות ממוסדות החינוך או שמא היא מעודדת ומלמדת ילדות לערוף ראשים, למשל:

ואיך היה הומור כזה מתקבל בארץ, למשל.

שימו לב שבכל הרישומים, בניגוד לצוות המורות הסדיסטיות, שסירל ממש מתעב, הבנות הן נחמדות מאוד מאוד, וזאת למרות שדווקא הן מבצעות את הזוועות העיקריות.

כדי להדגיש את הפופולאריות של "הבדיחה הלאומית" כפי שזה כונה בעיתונים הבריטים, הנה הד לסדרה בתוכניה של הברלינר אנסמבל למחזה של ברטולד ברכט הנפש הטובה מסצ'ואן. ברכט הכניס רישום של סירל לתכניה:

ויוצר חשוב אחר, רוברט גרייבס, אפילו כתב לסט. טריניאנ'ס המנון (הגדלה של הטקסט מתחת לתמונה):

אם יש לכם זמן תוכלו לצפות גם בקטע האנימציה הזה.

הנה כך נראה רונלד סירל ברישום עצמי בערך בזמן שפרסם את סדרת סט טריניאנ'ס:

הרבה פורטרטים ציירתי של תומאס הארדי.

הנה שלושה מהם:

תמאס הארדי מת ב-11 בינואר, שזה יום ההולדת שלי, אבל זאת לא הסיבה העיקרית שאני אוהב את כתביו. וגם לא השפם שלו, שבזכותו כל כך קל לצייר אותו.

הקורא העברי מכיר היטב את כתביו. רוב הפרוזה החשובה שלו תורגמה לעברית.

הספר הראשון של הארדי שקראתי (בעברית) היה "ג'וד האלמוני". הייתי בן 20 לאחר שסיימתי את 'בצלאל', והספר ראה אור בתרגומו הנפלא של א. ד. שפיר (אד"ש). את שפיר לא הכרתי, אבל זכרתי לו לטובה את התרגום של "פו הדוב", שעשה שנים רבות קודם לכן ביחד עם אשתו, ורה ישראלית.

כשפתחתי את הספר שמחתי לראות שיש בו איורים.

ספר למבוגרים עם איורים?

רק שנים רבות אחר כך סיפר לי יוסל ברגנר, שאייר את הספר, שהוא היה זה ששכנע את אד"ש לתרגם את ג'וד האלמוני.

הנה כמה איורים של יוסל מהמהדורה של שנת 1961:

כשיוסל הכין את האיורים האלה, עדיין לא הכרתי אותו, והם נקבעו בתודעתי כאילו הארדי צייר אותם. היום הם עדיין טובים בעיני, אבל ממש מול העמוד עם האיור הזה...

עומדת הפסקה הכתובה הזאת, בה מתאר הארדי את ג'וד במילותיו:

הארדי בעל השפם המזדקר בחר לעטר את פניו של ג'וד בזקן שחור ותלתלים שחורים, ויוסל לא כל כך שם לזה לב.

ג'וד היה הרומן האחרון שהארדי כתב. הוא זכה לביקורות קשות. כמו היום, גם אז, תמיד יש קוראים ומבקרים שמזדעזעים מהסיטואציות המתוארות בספרים ואפילו ממילים "לא נקיות" במקום לראות את המנגנון הספרותי, את האירוניה ולפעמים גם את הסאטירה.

הנה הקטע שעורר את זעמם של יפי הנפש הוויקטוריאנים.

הקטע הזה, חשוב לדעת, מופיע אחרי שני עמודים בהם מתאר הארדי את הרהוריו של ג'וד פולי על כיסופיו לחיי הרוח ועל ספרי הפילוסופיה שיקרא בלשונות עתיקות, אפילו בעברית... ואז...

בעיני מכניס הארדי בקטע הזה את תמצית הספר. מה גם שחלק החזיר שחובט באזנו נזרק כנראה על ידי ארבלה דון, מי שתהיה אשתו הראשונה... הנה איור שעשיתי לקטע הזה:

היום, כשאני מכיר טוב יותר את התקופה שבה יצר הארדי, יש לי סיבות נוספות להבין ולאהוב את ספריו. אבל אז חשבתי שאני הוא ג'וד שרוצה לכבוש ולהיכבש על ידי עולם היצירה והרוח, ונשחק כמוהו על ידי החיים שנאלצתי לחיות.

בניגוד לכמה סיפורי חניכה שלימים גיליתי שהשנים שחלפו השאירו אותם במקום שהיו אז (טוב, רוצים דוגמה? הרמן הסה למשל), את ג'וד אני אוהב מאוד עד היום.

לימים הייתי בין אלה שהמליצו לישראל כרמל, המו"ל הירושלמי המצוין, להוציא תרגום חדש של ג'וד (התרגום של עודד פלד) ושכנעתי אותו שישאיר בספר את האיורים של יוסל.

אני גם עיצבתי את העטיפה:

והנה כמה ניסיונות שעשיתי לעטיפה:

למה בחרתי ביצור האבן לעטיפה?

בגיל צעיר גילה הארדי נטייה לאדריכלות ולבנייה, והוא השתלם כשוליה אצל ארתור בלומפילד, שהיה אדריכל לונדוני חשוב בזמנו.

בג'וד האלמוני משתמש הארדי בידע הזה בתיאור של ג'וד הסתת, וחלק מהעלילה מתרחשת באוקספורד (שהארדי קורא לה "כרייסטמינסטר").

אוקספורד היא "עיר יצורי האבן". בכל כנסייה וברבים מהקולג'ים תוכלו לראות את יצורי האבן הנפלאים האלה.

כל מי שמסתובב באוקספורד עם העיניים למעלה חייב להיזכר שכך ממש הלכו להם הסופרים ג'.ר.ר. טולקין, לואיס קרול ו-ק.ס. לואיס.

לואיס קרול היה מביא את אליס לקולג' מודלן. פסלון אחד אליס אהבה במיוחד. נדמה לי שזה זה:

טוב, אולי אליס לא בדיוק התייחסה לפרצוף הזה, אבל ללואיס קרול היו עוד ילדות שאהב. אחת מהן הייתה איסה באומן, שבגיל 14 שיחקה את "אליס". קרול חיבב אותה מאוד ואפילו הקדיש לה את "סילבי וברונו".

בשנת 1888 לקח לואיס את איסה לטיול באוקספורד, וכשהגיעו  למודלן קולג' הצביעה איסה על הפרצוף הזה ואמרה: "בפעם הבאה שארצה לצחוק אני אבקש מאחיותי נלי ומגי שיעזרו לי". כך כותב קרול בחוברת שנקראה "הטיול של איסה לאוקספורד".

מודלן מתפאר באוסף הגארגוילס (אני משתמש במילה הזאת כי אין לזה מילה בעברית) העשיר ביותר באוקספורד.

הנה כמה כאלה שציירתי:

למי שמתעניין בהסברים:

אין שום הסבר רשמי מאין הגיעו ביטויי ההומור המטורף הזה, ודווקא במבנים שיש להם קשר לדת, או במקרה שלנו – למצוינות אקדמית.

מוסכם על כולם שזה התחיל במאה ה-12 במרזבים. האדריכלים והסתתים לא רצו לראות צינורות חשופים שפורצים מהגגות. אבל למה הדברים הגרוטסקים האלה?

כנראה שיש כאן אמירה של הסתתים. משהו כמו "גם אנחנו רוצים ליהנות מהעבודה", והם היו מוציאים על הדמויות האלה את כל היצירתיות שלהם, שדוכאה בשעה שהיו מסתתים דברים גאומטריים. ואז חיפשו לזה הצדקה. משהו כמו: "השדים האלה שהכנסייה הכניעה בעצם מגנים עליה כעת"... ויש גם שאומרים: "אלוהים נמצא בכל מקום, כולל בדברים ההומוריסטיים".

אם למטה בכנסייה, בתא הווידויים, הכומר שומע מכל טוב חדר המיטות, אז דמות כזאת למשל באמת יכולה להגן על הכנסייה מפני עודף מוסר.

אחת התיאוריות המעניינות היא שמדובר במה שהיום היה נקרא פשוט "פרסום" לדת ולכנסייה.

בימים שמעטים באוכלוסייה ידעו לקרוא, והאמונות ב"עין הרע", בשדים ובמזיקים היו, לא כמו היום כאן אצלנו, נחלתם של רבים בקהילה, המפלצונים האלה נועדו לצוד מבטים ולשכנע את עובדי האלילים הנוצרים שאם הכנסייה הצליחה להכניע אותם ולהשתמש בהם כמגנים, פנים הכנסייה הוא כנראה המקום הכי בטוח נגד עין הרע.

אני מניח שלא תופתעו אם תשמעו שהיו כמרים ואנשי דת שנרתעו ואפילו בחלו בשדים האלה. ממש כמו מבקרי הספרות שביקרו את ג'וד האלמוני. עוד בימי הביניים התנהלו ויכוחים על התועלת והנזק שיש ב"דמויות המעוותות" האלה.

אני מקווה שקוראי יודעים שברשימות האלה אני לא מביא "גוגל לעוס ומעוכל" (Google Digest) לכן אני לא נכנס כאן לאבחנה בין "גארגוילס" ל"גרוטסק" ואפילו לא למקורן של המילים האלו. ברשימה הזאת אני קורא לכל הדברים האלה גארגוילס.

העניין שיש לי כשאני הולך באוקספורד – כמו גם בערים עתיקות אחרות - הוא סוג ההומור שפרץ דווקא אצל הסתתים בימי הביניים.

מעט מאוד הומור הגיע אלינו מימי הביניים, ואיך זה ש-400 שנה לפני הירונימוס בוש יש כל כך הרבה גילויים גרוטסקיים, ודווקא כשאנחנו מסתכלים כלפי מעלה...

ולמה אני מתרכז דווקא באוקספורד ואפילו מצמצם את מרחב הראייה שלי למודלן קולג'?

בכל העולם עשו, ועדיין עושים, יצורי אבן מרזביים כאלה. אבל אם תשימו לב, המטורפים ביותר וה"ארציים" ביותר הם בעיר הנפלאה הזאת, העיר האקדמית החמורה שממנה יצאו שלושת הסופרים שהזכרתי לעיל, קרול, לואיס וטולקין, אבות הפנטזיה המודרנית.

הארדי היה צעיר מקרול ב-12 שנה ומבוגר מאוסקר ויילד ב-14 שנה. אם אצל שלושת הסופרים שהזכרתי קיבלו שדי האבן והגרוטסקות צורה של פנטזיה שנועדה בעיקר לילדים, אצל הארדי האדריכל, הסתת, הסופר והאתאיסט, חדרו היצורים האלה אל מתחת לעור והשפיעו על מה שמכונה "רוח היצירה".

היצור המוזר הזה בעל שני הראשים למשל...

מזמין אותי לספר לכם את הסיפור הבא, שחבריו של הארדי נשבעו שהוא נכון:

בשנות ה-60 של המאה ה-19 היה הארדי אחראי על עבודות פיתוח של תחנת סנט פנקראס, ובמסגרת זאת עסק בפינוי גופות מבית הקברות של סנט פנקראס. באחד מארונות הקבורה ראה הארדי גוויה בעלת שני ראשים.

הארדי, שבריאותו גם ככה הייתה רעועה, חש ברע, עזב את העבודה, עזב את לונדון ונסע לדורסט, ושם (לשמחתי לפחות) התחיל בעבודה הספרותית שלו.

עוד מילה על הסתתים בני דמותו של ג'וד:

חלק מיצורי האבן שעשו, נקשרו באופן חזותי עם הקירות שבהם שובצו, כמו למשל זה שאפשר לראות ב"בודליאן", בניין הספרייה של אוקספורד, שהוא מטפס ויוצא מהקיר:

או זה שמכופף את פס האבן של החומה שממנה הוא צץ:

אבל היפה מכולם הוא הקוף הזה שמפסל ראש גרוטסקי:

הייתי רוצה להכיר את הסתת הזה שיודע לצחוק מעצמו.

גם בעת החדשה עדיין מסתתים גארגוילס. הנה למשל גארגויל שמתאר את הכומר, דר' קלי, שעמד בראש הקולג' סנט אדמונד הול:

וכך היה נראה קלי חובב הטניס:

כשהארדי הלך לעולמו הוא רצה להיקבר בסטינפורד אשר בדורסט, שם מת. אבל הוא היה חשוב מדי והוחלט להטמינו בפינת המשוררים אשר בווסטמינסטר אבי. אבל לפי בקשת המשפחה הלב שלו נקבר בסטינפורד. על פי סיפור שמסתובב בין מדריכי התיירות בלונדון, הלב שלו, שהוכנס לקופסת ביסקוויטים, נאכל על ידי חתול.

זאת הזדמנות בשבילי לתכנן את הגארגויל הזה:

כדי לסיים בנימה פילוסופית, אני מזכיר לכם שהמים, אלה שהולידו למעשה את יצורי האבן האלה כדי שיעטרו מרזבים, המים האלה הם גם האויב הגדול שלהם, ששוחק אותם.

המילה האנגלית Cartoon במשמעות קריקטורה הומצאה רק במאה ה-19 בעיתון פאנץ'.

עד אז שימשה המילה לתאר באמנות עבודות שצוירו על קרטון.

במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ישנה סדרת עבודות של רפאל שהיו סקיצות לשטיחים בוותיקן, והן נקראות הקרטונים של רפאל.

ביותר ממדריך אחד בעברית ראיתי המלצות על "הקריקטורות הנפלאות של רפאל".

אין בדעתי ברשימה הזאת לספר בהרחבה על הפאנץ' וגם לא על הסימפליציסימוס (להלן הסימפל) וגם לא על ל'אסייט או בֶּר.

מטרתה של הרשומה הזאת היא להעביר לקוראי חתך של העשור הראשון של המאה ה-20 בתחום הקריקטורה באנגליה, צרפת וגרמניה ולנסות להסביר מה קורה שם באי הבריטי מוכה הפרה-רפאליזם, כאשר באירופה משתוללות באמנות הפלסטית תנועות ואופנות מהפכניות.

אני מתכוון להשוות קריקטורות ואיורים הומוריסטיים משלושת העיתונים – הפאנץ' הבריטי, הסימפל הגרמני ול'אסייט או בֶּר הצרפתי ולהשאיר לכם, קוראי, לנסות ולהבין לבד כיצד הוליד הקיפאון הבריטי השמרני והעבש יוצרים גדולים כמו הופנונג, סירל, סקארף וסטדמן.

הפאנץ' נוסד בלונדון בשנת 1841 ופעל בכל מיני גלגולים עד שנת 2002.

51 שנה שולט הקריקטוריסט ג'ון טניאל בפאנץ'. בשנת 1901 הוא מפרסם את הקריקטורות האחרונות שלו. זו השנה שבה מסתיים העידן הוויקטוריאני.

מי שיבדוק את האיורים שלו משנת 1851 ואלו משנת 1900, לא יבחין כמעט בהבדל.

טניאל, שזכה לתהילה בכל העולם כמי שצייר את האיורים לאליס, הוא ללא ספק הקריקטוריסט הנערץ באנגליה בכל הזמנים, ואחד הבודדים שזכה לתור "סר".

בהשוואה לקריקטוריסטים בני זמנו באירופה, וגם בהשוואה לדמויות אנגליות כמו קרוקשאנק, ויליאם הית' רובינסון, רונאלד סירל או ראלף סטדמן, טניאל הוא בעל מלאכה טוב שאין בו, כהומוריסט חזותי, שום גדולה.

תראו למשל מה קרה  באותה תקופה, בתוך שנה או שנתיים אצל מאייר גרמני בשם רודולף וילקה, שספק אם שמעתם עליו:

בשנים הראשונות של המאה ה-20 האיור האירופאי עדיין היה בהשפעת האר-נובו, וטכניקות ההדפס החדשות כמו אלה שבעבודות של טולוז לוטרק למשל (שמת בשנה שטניאל עזב את הפאנץ').

העשור הראשון התמודד עם ניצני האבסטרקט, הקוביזם והפוביזם. לא אגזים (או שאגזים רק מעט) אם אציין שמאטיס למשל משפיע עד היום על מאיירים רבים.

בשעה שהאיורים בפאנץ' למשל נושאים אופי כזה:

- כמו של המאייר ברנרד פארטרידג' שהחליף את טניאל, או של אדוארד לינלי סמברון שהיה פעיל באותה תקופה והצטיין ביכולת שלו למתוח קווים מקבילים רבים -

מצייר קס ואן דונגן בל'אסייט או בֶּר את הציור הזה:

הכתובת למטה: "אני לא מוזיקאי ולא זמר, אני רעב ללחם!"

ואן דונגן ההולנדי שחי בפריז היה קודם כל צייר, אחד המייצגים החשובים של הציור הפוביסטי.

כאן כבר אפשר להבחין בשוני שבין שני כתבי העת הסאטיריים – הפאנץ' שישב סביב השולחן המפורסם שלו, החזיק בבית קריקטוריסטים מקבלי משכורות והתנהג כמו מועדון אנגלי לכל דבר.

לאסייט או בֶּר וגם הסימפל הגרמני פתחו את השערים שלהם לאמנים פלסטים שלא קראו לעצמם קריקטוריסטים אבל היה להם מה להגיד גם בענייני פוליטיקה וחברה, וגם, ואולי בעיקר, בדרך שבה ציירו.

הנה קריקטורה של חואן גריס:

אני מניח שאין צורך להרחיב על חשיבותו של גרי כצייר.

אצל כמה מהיוצרים שהשתתפו בל'אסייט או בֶּר אפשר לראות עדיין השפעות של אונורה דומייה שמת 20 שנה קודם. למשל אצל תאופיל אלכסנדר שטיינלן:

שטיינלן, שנולד בשוויץ, היה אחד האמנים הפעילים ביותר בל'אסייט או בֶּר.

באותם שנים ממשיך פארטרידג' לככב בפאנץ' ולצידו עוד כמה קריקטוריסטים שמציירים בדיוק כמוהו, כמו פרדריק הנרי טאוסנד למשל, שהרישומים שלו נראים כאילו נלקחו מספר לימוד משעמם מאותה תקופה.

הסימפל הגרמני שנולד בשנת 1896, היה אף הוא מודע לאיכויות האמנותיות של היוצרים שעבדו בשבילו. חלקם היו שכירים קבועים ואחרים אמנים שתרמו מדי פעם באופן מזדמן. בין היוצרים הנפלאים שהשתתפו בסימפל בשנותיו הראשונות היו ברונו פאול,

שכבר בשנת 1907 ניצל, כמו שאתם רואים, את טכניקת ההדפסה (שהפאנץ' היה אז רחוק ממנה שנות אור, שם עדיין הדפיסו עם לוחות עץ), והוא יכול להיחשב כחוליה המקשרת בין טולוז לוטרק לגאורג גרוס. היום, במבט לאחור, ברונו פאול ידוע יותר כאדריכל.

אחד הקריקטוריסטים הפעילים ביותר בסימפל היה הנורבגי אולף גולבראנסון.

גולבראנסון לדעתי - ולא רק - הוא אחד הקריקטוריסטים הגדולים של המאה ה-20. בחלק מהאיורים שלו, בעיקר בתקופה הראשונה, הוא מביא את רוחו של מונק, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים.

והנה עוד איור שלו מהתקופה הזאת:

מאוחר יותר הרישום שלו נעשה קל יותר. האיור הבא הוא משנת 1922:

וכך הוא נראה בדיוקן עצמי:

כיום יש בגרמניה  מוזיאון לעבודותיו.

אין שום סיכוי שבעידן האדוארדי היו האנגלים מפרסמים קריקטורה כזאת למשל:

האיור הזה הוא של ז'יל פּאסין הנודע.

יתכן שפסיכולוגים שבכם יזהו כבר כאן את השיגעון שהביא את פאסין להתאבד 24 שנים מאוחר יותר.

פאסין היהודי, נולד בבולגריה עם השם יוליוס מרדכי פנקס וכשהתאבד בפריז היה בן 45.

הנה עוד 2 איורים נפלאים שפאסין תרם לסימפל:

וכדי להדגיש את הגיוון הנפלא אני מציג לכם עוד שני מאיירים מהסימפל מאותה תקופה.

האחד הוא אריך שילינג:

את שילינג אנחנו לא אוהבים. הוא היה מאנשי הרוח שהשלימו עם המשטר הנאצי וכשהתברר שהרייך השלישי מתמוטט, שילינג התאבד.

הנה למשל קריקטורה שהוא עשה על צ'רצ'יל השיכור:

והאחרון שאני מציג לכם מהצוות של סימפל הוא תומאס תאודור הֵיינה.

היינה היהודי היה אולי הקריקטוריסט הפעיל ביותר המזוהה עם הסימפל. הוא צייר שערים רבים של המגזין, ביניהם הכלב הזה שהפך להיות אחד הסמלים של העיתון:

והנה עוד כמה שערים שעשה היינה לסימפל:

היינה עשה כ-2500 רישומים לסימפל. ב-1933 עזב את גרמניה. אחרי המלחמה חזר ומת שם בגיל 81.

וכל העשור הזה, כשבגרמניה, בצרפת ובעוד ארצות הקריקטוריסטים לא רצו להיפרד מה"אמנות", האנגלים הביאו בפאנץ' איורים משעממים שלא היה להם שום קשר לתפיסות חדשות (וגם לא ישנות) של אמנות, כשההומור שלהם נשען בעיקר על מילים’ וגם אלה לא היו תמיד מציאה גדולה.

קשה להסביר איך מהקרקע הצחיחה הזאת צמחו גדולי הקריקטוריסטים, ואני מביא כאן כמה שמות.

למרות שיש לי הסבר דחוק, אני חוסך אותו מכם.

אגב, ברשימה המסכמת של הקריקטוריסטים שפרסמו בפאנץ', רשימה שחוברה לאחר שהעיתון נסגר, מופיעים כמעט כל השמות החשובים שהזכרתי לעיל, שלא לדבר על ארנסט שפארד.

במאה השנים שחלפו מאז התקופה שסקרתי ברשימה הזאת, קרה משהו לקריקטורה. בצד כמה ענקים כמו סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה וטומי אונגרר שלא חדלו לרגע לאתגר את ההומור החזותי ולהרחיב את גבולותיו, לאו דווקא במילים, רוב הקריקטוריסטים נעצרו בחיפוש, לאחר שגיבשו שפה אישית, מה שאוהבים לקרוא בטעות "סגנון" ורואים הישג גדול כשמדפיסים אותם בניו יורקר.

האמנות של היום היא אולי מטרה קלה לקריקטוריסטים פופולארים שלועגים לה, אבל אין כמעט השפעות של האמנות העכשווית על הקריקטורה העכשווית. אפילו לא אצל יוצר ענק כמו גארי לארסון.

*

הערה: ברשומה הזאת לא הוזכרו אמנים חשובים שתרמו יצירות לסימפל. למשל: גאורג גרוס, קתה קולביץ, היינריך קלי או אלפרד קובין. כולם קריקטוריסטים אבל גם אמנים חשובים. לא כללתי אותם ברשימה כיוון שהקשר שלהם עם המגזין היה בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

מסורת זה דבר נפלא.
הכוונה בעיקר למסורת שלנו. המסורת של האחרים היא פחות ראויה (מאז התחלתי את הרשומות באתר הזה חיכיתי להזדמנות ראויה להשתמש במילה "ראויה". אני מקווה שאמצא בקרוב גם סיבה לכתוב "בסופו של יום").
אם אבא שלי אכל את האוזן של המן גם אני אוכל אותה (נכון שכאשר אומרים: "האוזן של המן" זה נשמע פחות מעורר תיאבון מ"אוזן המן"? לפעמים מילה קצרה כמו "של" משנה לנו את חוש הטעם, או לפחות מכריחה אותנו לחשוב).
בשער של דבר השבוע מתי שהוא בימים שבהם הייתי שותף בקרמן/קרמן עם בן דודי אריק עשינו את האיור הבא:

האיור שצויר במכחול אוויר, טכניקה שהשתמשתי בה הרבה בשנות ה-70, צויר אמנם בפורים אבל הוא עסק במה שהיום רלוונטי עוד יותר מאז, וכוונתי לשאלות המטומטמות של כתבים ועיתונאים:
"מה הרגשת כשהחבר הכי טוב שלך נהרג לידך?"
"מה הרגשת כשבישרו לך שאתה חולה במחלה סופנית?"
יש להוציא אל מחוץ לחוק שאלות שמתחילות ב"מה הרגשת?"
ויפה שעה אחת קודם.
בשנת 1979 ציירתי לכתבה של רות בונדי - שבה טיפלה רות, בצורה שרק היא ידעה, במסורת המאכלים והמנהגים שקשורים לצוררי העבר - את הציור הזה:

כשציירתי אז את הרעשן כמו דגל, אולי לא התכוונתי להראות שהדגל האמיתי שלנו הוא הרעש.
לאחרונה, לאחר שצברתי שעות וחודשים של ישיבה בבתי קפה ומסעדות שבהם האוכל הוא תוספת בלתי חשובה לרעש, הצעתי את הדגל הזה:

פרט לרעש, יש בו גם רמז למה שיקרה לאויבינו.
והנה עוד שער לדבר השבוע, שבו נראים הרעשנים ביום שלמחרת. אני מניח שניסיתי להראות את השקט שאחרי הרעש:

כאמור לעיל מסורת זה דבר נפלא. ועל פי המסורת, פורים הוא החג שבו נזכרים בסטיריקנים, קריקטוריסטים ושאר ליצנים.
כשאני פותח את המגירה שעליה כתוב "שערים של מגזינים", אני נוכח שבשנים מסוימות לא היה פורים שלא איירתי בו עטיפה לאחד המוספים. הראשון היה זה:

והנה עוד אחד:

אלו היו איורים נטו לפורים.
שאר השערים שאביא להלן היו קשורים לאירועים של התקופה. מישהו זוכר שמנחם בגין הציע בשנת 1978 לנשיאות המדינה פרופסור ששמו שווה? השער הזה יזכיר לכם את זה:

מי שמכיר אותי יודע שבעברי, בהשפעתם של מורי יעקב שטיינהרדט ויעקב פינס, עסקתי בחיתוכי עץ.
השער שלעיל הוא פרודיה על הטכניקה הזאת, ובצד יש כתובת "חיתוך עץ עתיק מהמאה ה-20".
ב-1977 היו בחירות והאיור התמים הזה הופיע בשער מוסף הארץ:

בשנת 1980 יצאו לאור שטרות כסף חדשים, אבל הדמויות על השטרות לא השתנו. וזה היה השער של מוסף 7 ימים בידיעות אחרונות בפורים באותה שנה:

הנה שער פורימי שעוסק ביציאה מלבנון. אני אפילו לא זוכר מה זה עובר ושב:

גם האיור הבא נעשה, עד כמה שאני זוכר, לשער של 7 ימים, די מזמן. אבל מכיוון שהוא מתאים גם היום בחרתי לסיים בו את הרשימה:

חג שמח

עד לפני זמן קצר היה אפשר להגיד בביטחון מסוים שאחד התפקידים שהיו לזָקָן במשך ההיסטוריה היה לעשות הפרדה ברורה בין נשים לגברים.
כיום, לאחר המקרה הזה:

אפשר לשים סימן שאלה גדול על המשפט הזה.
מי שמכיר אותי יודע שאני עוטה זָקָן. באנגלית מתייחסים לזָקָן כמו לבגד והם "לובשים" אותו. בעברית אני משתמש במילה עוטה.
הזָקָן הנוכחי שלי הוא בן 50 שנה. וזה התחיל ככה:

לפני כן היה לי זָקָן בגיל 18 כתלמיד בצלאל:

וגם אחר כך, כשהתגייסתי לצבא:

מלבד הציפורניים, השיער הוא החלק היחיד בגוף שגדל איתנו, שכדי לשנות אותו בחיתוך לא נחוצה תאונה או מנתח פלסטי.
כשאני צופה במשחקי כדורגל אני רואה שהרבה תשומת לב מקדישים השחקנים לעניין השיער, כשהמניע שלהם הוא כמובן איך יהיה אפשר לזהות אותם במהירות כשהמצלמות נמצאות בדרך כלל למעלה, וכמובן שזה נותן גם לשדרנים, שלא מפסיקים לקשקש, עוד נושא לדבר עליו (לאחרונה שמעתי הרבה מילים מיותרות על הקרחת של אינייסטה למשל). שמתם לב שבכדורסל התופעה הזאת היא קצת פחות נפוצה?
בהרצאה שאפרים סידון ואני מעבירים על הומור ותנ"ך אני מזכיר שלמרות שהתנ"ך לא נותן תיאור מדוקדק של אלוהים (וגם לא של אלוקים), מוזכרים בו ידי אלוהים, עין, פה ואפילו תחת או אחוריים. הדבר היחיד שלא מוזכר בשום מקום בתנך זה זָקָן! אבל אין כמעט צייר, שהעז לצייר את אלוהים, שצייר אותו מגולח.

רבים מהציירים, כמו מיכלאנג'לו למשל, שקראו אמנם בתנ"ך כי האדם נברא בצלם אלוהים, לא ציירו גם לאדם זָקָן. אולי כדי להבדיל בין השניים ועל ידי כך להעניק לזָקָן הקשר אלוהי:

האם יהיה נכון לחשוב אם כך, שאחת הסיבות ששליטים אנושיים רבים עטו זָקָן היא כדי להתקרב חזותית לאל כל יכול?
- ייתכן, אבל היו גם מגלומנים רבים שהיו גלוחים ודי אם נזכיר את נפוליאון.
לי קשה לצייר מלך (מלך סתם, לא מלך מסוים) ללא זָקָן. כל המלכים שציירתי יש להם זָקָן כזה או אחר, והנה כמה דוגמאות:

שתי סיבות היו לי להעלות את הנושא הזה באתר שלי.
האחת קשורה לרשימה המפלצות של אוקספורד:
כל מי שמבקר באוקספורד יודע שאחד הסמלים הפיסוליים שלה, פרט לגארגוילס, הם 13 הזקנים שניצבים במרכז האזור האוניברסיטאי בכניסה לאולם השלדוניאן, שם נערכים הטקסים המרכזיים של אוניברסיטת אוקספורד.

זהו המבנה הראשון שתכנן כריסטופר רן, כשעדיין לא היה אדריכל, כך שבמובן מסוים המבנה הזה הוא סימן דרך חשוב באדריכלות האנגלית.
רן ביקש מוויליאם בירד, פסל וחבר, שיכין לו 13 ראשים שיקדמו את פני הבאים לשלדוניאן.
חיבה יתרה יש לי לראשים האלה, משלוש סיבות: האחת, שבעצם אין יודעים למה בדיוק החליט רן להעמיד אותם שם; השנייה היא האהבה והדיוק שהשקיע הפסל בזְקָנִים; והשלישית היא הקרבה שלהם לחנות הספרים הנפלאה של בלקוול.
הם כונו "ראשי הקיסרים" רק בגלל שכך קרא להם הקריקטוריסט והסופר מקס בירבוהם באחד מספריו. אחת ההשערות היא שהפסל המקורי שפיסל אותם במאה ה-17 ניסה לתאר את ההיסטוריה של אופנת הזְקָנִים.
מה שאתם רואים שם היום הוא ההעתק השלישי, שנעשה בשנות ה-70 של המאה ה-20.
הנה ניסיון לתת לשבעה מהם הסבר היסטורי או סגנוני:

וכאן אני מגיע לסיבה השנייה שהביאה אותי לכתוב רשימה על זְקָנִים, וזה הספר הזה:

מדובר בספר שנכתב ב-1854, ולאחרונה הוציאה אותו הספרייה הבריטית במהדורה חדשה.
למי שמעוניין לקרוא מסה רצינית על מקומו של הזָקָן בתרבות ובהיסטוריה, ימצא בספר הזה מידע רב (תודה לאיירין וייז ששלחה לי את הספר הזה).
בעת כתיבת הרשימה הזאת ניסיתי לבדוק איזה מקום יש לזָקָן באיור, והגעתי למסקנה (די שטחית הייתי אומר) שרוב המאיירים הכניסו לציורים שלהם זקנים או כשהסופר כתב במפורש שמדובר בזָקָן, או כשמדובר במלך או שליט, או מסיבות רליגיוזיות שלא לומר אנטישמיות.
בכל האיורים של גרנדוויל לספר מסעי גוליבר נמצאו שלושה איורים שיש בהם זְקָנִים ושלושתם בהקשרים נלעגים. למשל לפרצופים של מדענים מגוחכים בהם נתקל במסעותיו למדינת "לאפוטה". האיש הזה למשל:

שאותו מתאר סוויפט במילים "דל מראה. ידיו ופניו נגאלו בפיח, שיער ראשו וזקנו ארוכים וסבוכים וחרוכים כה וכה". הוא המדען שמנסה להוציא קרני שמש מקישואים.
וגם זה:

מדען נלעג שמנסה כבר שנים לארוג בדים ובגדים מקורי עכביש.
ואם אתם זקוקים לעוד דוגמה שגרנדוויל משתמש בזקן כדי לתאר דמויות נלעגות, הנה האיור הזה:

הפעם מדובר ב"סטרולד ברוג" שחיים לנצח. בטקסט כותב עליהם סוויפט כך:

ומג'ונתן סוויפט לאדוארד ליר.
היינו מצפים מאדוארד ליר המזוקן המקצועי, שיעביר חלק מחיבתו לזקנים גם לחמשירים שלו. והנה, פרט לחמשיר שבו הוא מציג את עצמו, זה החמשיר היחיד שבו מככב זקן:

התרגום או העיבוד שעשה לחמשיר הזה יהודה אטלס מוסיף לליר גם "שורת מחץ". כמעט כל מי שמתרגם את ליר לעברית קשה לו לעכל את הפשטות האנגלית שבה חוזר ליר על השורה הראשונה בחמשירים. אני מביא את תרגומו של יהודה מהספר "עניבות במדבר", בגלל האיור שציירתי לחמשיר הזה:

לא רק אצל ליר משמש הזָקָן משכן לחיות.
הנה איור של יז'י סליבה הקריקטוריסט הצ'כי המצוין:

ואם כבר יז'י, אז הנה עוד זָקָן שלו:

כדי לבדוק כמה נוכחות יש לזָקָן בספרי הילדים, חיפשתי זקנים באיורים של טניאל ל"אליס". מתברר שגם טניאל שראה סביבו זקנים רבים, הזקנים היחידים שהוא צייר בשני ספרי אליס גם הם על מלכים, המלך מהקלפים והמלך מהשח:

אחד הספרים המאוירים האהובים על כל מי שמתייחס ואוהב איור הוא "החייל האמיץ שוויק". מסתבר שגם לאדא המבריק מיעט לצייר זקנים. לעומת זאת השפמים שהעניק לגיבוריו הם נושא למחקר מעניין. הנה שלושה זקנים שלו:

שימו לב, בעלי הזקנים תמיד חוטפים מכות מבעלי השפמים או שהם סתם מסכנים.
אבל דווקא הזָקָן המעניין ביותר שצייר, מטיל על האשק ולאדא צל לא נעים. נכון, זאת לא הפתעה ענקית שבימים ההם אנטישמיות הייתה חלק מהפולקלור, אבל הזָקָן הזה...

שמעטר קטע טקסט קשה לעיכול, שממנו אני מביא רק מעט...

יכול בהחלט להיות אחד הזקנים שמהם למדו הציירים מה"שטירמר".
בספר TOMI, ספר מרתק שבו מספר ומצייר הסופר והמאייר טומי אונגרר על ילדותו, מביא אונגרר ציור שהפיצו הכובשים הנאצים כדי שכל הילדים ידעו איך נראה יהודי:

טומי אונגרר מספר שבהתאם לבקשת המורים גם הוא צייר יהודי, וכפי שאתם רואים אין לו ממש זָקָן. סתם לא מגולח:

(תודה לאלונה פרנקל שנתנה לי את TOMI במתנה).
ויש כמובן זקן יהודי.
הזקנים ה"יהודים" שלי הם רבים ומהם אני מביא רק כמה.
קודם כל היהודי מהספר שהיה שנוי במחלוקת מיהו יהודי, שעשיתי ביחד עם אהרן שמי.
כמו שכתבתי במקומות רבים, השתדלתי בכל האיורים בספר שהדתי המזוקן יהיה גבר יפה, ממש "סופרמן" בניגוד לחילוני.

אבל זה לא הפריע לרבים להעניק לשמי ולי את התואר "אנטישמים".
בספר "נעמן והאפיקומן" שגם אותו עשיתי יחד עם שמי, והאיורים בו נעשו בסגנון חיתוכי עץ, נראים אלעזר טרפון, יהושע, אלעזר ורבי עקיבא כך:

זה היה ספר לפסח שהחזיר את שמי ואותי לחיקה החם של היהדות.
בספר "צפוף בבית", שכתב אפרים סידון, איירתי את הרב ממש חמוד, והוא נראה כך:

אמנם לאחר שערכתי לו קיצור אף לפי בקשת המו"לים.
משה, שמחזיר את הגדי לעדר בספר "משה והגדי", שגם אותו כתב אפרים סידון, צויר כך:

והנה עוד שלושה איורים של יהודים מזוקנים מתוך הספר "שני יהודים נוסעים ברכבת":

לאיור הבא מתוך הספר אני מצרף גם את הבדיחה המקורית (בנוסח של דרויאנוב ולא שלי):

אצל נחום גוטמן גיליתי שברבים מהמקרים בהם הוא מצייר זָקָן יהודי, הזקן הוא חלק מהפרצוף ואין בו קווים של שערות:

וכאשר הוא מצייר זקנים של גויים רשעים הם נראים ככה:

האיורים האלה הם מתוך הספר "סנדלים בלים" מאת ש. בן-ציון. אבל אל תבינו מזה שכל הזקנים של גוטמן הם כאלה.
והנה עוד כמה זקנים מספרים שאיירתי:
זה מתוך הגדה לפסח בחרוזים, שכתב אפרים סידון:

זה המטאטא המפורסם מתוך "זה היה בחנוכה":

אני גילמתי את המטאטא בגן או בכיתה א'.
אלה הם יעקב ולבן מהספר "אגדות גיבורי התנ"ך" שכתב שלמה אבס:

ושני איורים מהספר "סבא ספר" שכתבה ריקה ברקוביץ:

וזה האסתטיקן מהספר "מעשה בפא סופית" של אלתרמן. מסתבר שגם אני מסתייע בזקן כשאני מבקש ללעוג למישהו:

הנה סדרת זקָנים שעשיתי במיוחד לרשומה הזאת כדי להמחיש שכמעט מכל דבר אפשר לצייר זקן, ומהצירופים האלה קל לייצר אמירות סאטיריות:

והנה ציור של זקנים שעשיתי בקונצרט במרכז עדן תמיר, ב-16 במרץ, בעת שנוגנה בו רביעיית המיתרים מס' 2 של ברהמס:

והזקנים הבאים צוירו כשנוגנה חמישייה לפסנתר אופוס 34, אף היא של ברהמס:

ולסיום, כמו בכל תחום גם בעניין הזקנים יש משוגעים לדבר שיעשו הכול כדי להיכנס לספר השיאים של גינס. הם מפסלים בזקניהם כל מיני צורות חסרות דמיון. בעיני הם דומים לאמני ה"טופיארי" שמתעקשים להעניק לעצים צורה של פיות או כלי שחמט. אם בכל זאת אתם רוצים לראות את זה, חפשו בגוגל.

כשהייתי ילד, דבר לילדים היה אחד מאפיקי המידע והעונג השבועיים. דרכו קשרתי קשר אמיץ, חד צדדי יש להודות, עם המאייר נחום גוטמן.
ניסיון שלי כילד בן עשר לפגוש את נחום בתל אביב לא עלה יפה, ורק מאוחר יותר נפגשנו במסדרונות דבר.
לאחרונה הגיעו אלי כמה כרכים של דבר לילדים מהשנים בהם הייתי כבר חייל, לאחר שסיימתי לימודים בבצלאל, ואני מדפדף בהם כדי לראות האם הקסם שהיה כל כך חזק כעשר שנים קודם לכן על ילד קטן בכרכור המשיך לפעול גם אחר כך. וגם האם נחום, שהיה באותן שנים בשנות ה-70 שלו, המשיך לאייר שם.
בגלל שאינני מכיר בכלל את עיתוני הילדים של היום, אין סיבה או טעם שאשווה את דבר לילדים עם מה שקורה היום. אבל הייתי רוצה לשתף אתכם בחוויית הדפדוף.
אז איך הרמה?
יש מי שיקרא לזה נאיבי אבל עיתון ילדים בעידן שאין בו רייטינג וגם לא הרבה מתחרים, יש בו פערים עצומים ברמת החומר שבו. יש בו למשל רשימות נפלאות ממסע באפריקה שעשו נחום פונדק והצלם בוריס כרמי.

ומצד שני תמצאו ניסיונות נפל של סיפורי הרפתקאות מצוירים בעמודים האחוריים:

בצד האיורים המצוינים של גוטמן יש כותרות למדורים שנראות ככה:

תמצאו בו סיפורים מצוינים של אליעזר שמאלי וס. יזהר ואפילו טעימות משל אלפונס דודה, איציק מאנגר וש"י עגנון, והמון סיפורים באיכות שונה.
שמחתי לגלות שלרגל יום הולדתו ה-70 של אביגדור המאירי למשל, הדפיס דבר לילדים את השיר הזה:

כי דווקא בתחום השירה, רוח הזמן שחררה לאוויר הדפוס הרבה חושה-חוש ונים-לא-נים וכל גיבור הוא גיבור חיל שדוהר עד קצה החלד, והלב שמככב בשירים רבים הוא רונן ושר, אלא אם תתפסו אותו בשעה שהוא עולז ורן, בשפע של מצהלות גיל כמובן.
כדי לחרוז נחוצות תמיד מילים בנות הברה אחת ולכן תמיד תמצאו הרבה אט וקט והס, מילים ששום ילד, גם בתקופה ההיא, לא היה מעז להוציא מפיו.
ולכן די שמחתי לראות שדווקא הילדים שכתבו במדור קוראינו כותבים כתבו לעתים טוב יותר מהמשוררים.

הנה שיר יפהפה של הילד שלום חנוך, בן 10, מקיבוץ משמרות, שהתפרסם בגיליון מתאריך 22.10.1957:

מעניין מה הוא עושה היום.
הנה שיר מקסים, פרי עטה של עוד ילדה מבטיחה, עטרה אופק, בת 8:

והנה קטע של ילד בן 9 מתל אביב ושמו אורציון בר-תנא:

הוא יהיה פרופסור לספרות, הילד המוכשר הזה.

שמחתי למצוא קטע, הפעם בפרוזה, של ילד בשם יצחק אורן מתל אביב:

אורן ידידי, לשעבר איש משרד החוץ שהיה בין שאר תפקידיו שגריר בניגריה, הוא גם סופר שכותב בשם בדוי שאינני מגלה. אורן סיפר לי שאת המילה גזוזטרה הכניס לרשימה סבא שלו.
בינתיים אני יכול לבשר לכם שמאז בילה יצחק הרבה בשדות תעופה ובמטוסים.
ולאיורים שבדבר לילדים מהשנים האלו.
.
בשנים האלה גוטמן הוא כבר לא המאייר היחיד. לצדו אפשר למצוא כמה קריקטוריסטים ידועים כמו פרידל שטרן:

או לזר

וגם מנחם גפן, מאייר וצייר שלימים הצליח כצייר בלונדון:

וזה איור של קריקטוריסט בשם זבדי שהכרנו היטב את עבודותיו:

גם המאיירת הידועה תרצה תרמה פה ושם לדבר לילדים:

והנה איור של הקריקטוריסט הנודע זאב שאף הוא אייר מדי פעם ל"דבר לילדים":

כמה איורים של אבא פניכל מצאתי בכרכים האלה:

את אבא פניכל הכרנו בעיקר מהרישומים שלו ב"דבר" ומהנופים שלו באקוורל. כנער אהבתי את האימפרסיוניזם הקל שלו, אבל בתור מאייר לילדים הוא היה קצת פחות מוצלח לדעתי. פניכל מת ב 1986.
בשנים האלה הרבתה לאייר ב"דבר לילדים" מאיירת שחתמה רק בשם "חנה" ואין לי מושג מיהי. ייתכן שזאת חנה שלמדה איתי בבצלאל אבל זאת רק השערה. אם מישהו מקוראי יכול לעזור ולתת לי פרטים על חנה, אודה לו מאוד.

גוטמן ממשיך לאייר ומדי פעם גם להפתיע, כמו באיור הזה למשל,

...שלא בכדי הודפס באדום, כיוון שמדובר באיור שקשור לייסוד ההסתדרות.
או באיורים האלה, שעיטרו סיפורים מהמיתולוגיה היוונית שהודפסו כבר בשני צבעים ונותנים הרגשה של "איורים בצבע":

או באיור כזה שבו מנצל נחום גוטמן את הרשתות שנקראו "ראסטרים":

או האיורים האלה, שמעבירים בצורה כמעט מושלמת את חווית "גוטמן האופטימי":

ואת היכולת שלו לתת ביטוי שונה לשיר חמוד על ארנבת:

או לאירוע פנטסטי:

בניגוד לאיורים שמעטרים סיפורים מהווי הביטחון של היישוב:

ושימו לב איך יודע גוטמן ללהטט בתוך סגנונו כשהוא מאייר לסיפור הומוריסטי:

ולסיפור הרפתקאות רציני:

ויש כמובן את גוטמן, שעוד מימי לובנגולו, נהג לשלב טקסטים באיורים שלו:

בשערים של "דבר לילדים" שמודפסים בדרך כלל בשניים או שלושה צבעים בהפרדת יד, מופיעים בעיקר צילומים. אבל בגלל הדפוס הפרימיטיבי הם לא נראים טוב. מדי פעם עדיין מופיעים שערים עם איורים של נחום שעושה ככל יכולתו וכשרונו שייראו "עשירים", כמו זה למשל:

לפעמים הוא משתמש בטכניקה האהובה עליו שנקראה אז "איריס". באגן הצבע במכונת הדפוס היו שמים בצד אחד צבע אחד ובצד השני צבע אחר, ובדפוס היה מתקבל מעין מעבר, ולשמחת כל היו נראים שני צבעים בהדפסה אחת... למשל:

או אפילו שלושה:

אבל היה משהו בחן של גוטמן שזה עבר. לעומת זאת שערים כאלה שצוירו על ידי אחרים היו, איך להגיד... נניח ככה:

גוטמן היה מעשיר את הקוראים בסיפורים שכתב, רובם מחייו האישיים, ברשימה שקרא לה "הספה הירוקה" ובה נכתב איך ביאליק וש. בן-ציון חיברו ספרי לימוד לטף.

כמה יפה כותב גוטמן.
ברשימה שכתב גוטמן בשם "אני מספר על עצמי" הוא מביא את הקטע הבא:

למי שירצה לחשוב שמדובר בעיתון אשכנזי לילדים, אני מביא כאן חיזוק בצורת שיר נפלא של איציק מנגר שלא היה עובר היום שום עורך של עיתון או ספר לילדים.

ולסיום אני מביא איור שער נפלא של נחום גוטמן שגם הוא, כמו רוב הכותבים, שכחו לפעמים שכבר עלינו לארץ ישראל:

האם בכפר בלום, קיבוצו של חנן שדמי, רעו אווזים? אולי.

הניזוקים הראשונים והעיקריים בגירושין הם כמובן הילדים. עד כמה צריכים בני זוג להקריב את אושרם שלהם כדי שהילדים לא יחוו את משבר הגירושים של הוריהם?

בילדותי הכרתי את הנושא הכאוב הזה בעיקר מהספר אורה הכפולה. היום, כמעט כל ילד מכיר את הנושא מעצמו או מחבריו.

אריך קסטנר, שמעולם לא היה נשוי - ואת הילד היחיד שהיה לו, שהיום חי בעושר מהתמלוגים של ספרי אביו, מעולם לא גידל בביתו - כתב את הקיטש הנפלא הזה, שבעברית נקרא אורה הכפולה. ספר זה הסב לילדים הנאה עצומה, ואם תשאלו אותי גם נזק עצום. הדבר הזה שנקרא "הפי אנד" באגדות הוא טוב כדי להפיץ את בשורת האופטימיות אצל ילדים. כלומר: "תדעו, ילדים, שבסוף יהיה טוב". אבל בספר אורה הכפולה יש לילדים גם נוסחה כיצד לנהוג: תעבדו על ההורים, תשנאו את בת הזוג החדשה של אבא.

אל תטעו, גם אני אוהב את הספר הנפלא הזה, למרות שגם אני התגרשתי (לפני שנים רבות) וראיתי כמה זה קשה לילדים שלי.

הידידות שלי עם עורך הדין בני דון יחייא, שעוסק בעיקר בדיני משפחה והיום גם מופיע בהצגת יחיד הומוריסטית בנושא, הביאה אותי לצייר עשרות, אם לא מאות, ציורים בנושא פרידה וגירושים.

היום, כשאני סוקר את השפע הזה, קשה לי להבין איך הצלחתי לדלות ממוחי את שפע הווריאציות בנושא. זה לא בא להגיד שאני אוהב את כל מה שעשיתי. כמו ברוב המקרים בהם אני דן ושופט את מעשי ידי מהעבר, השיפוט מורכב בעיקר מאופי הסגנון, הקו והדרך שבה הדברים האלה משרתים את הרעיון, שלפעמים, אם הוא מתורגם למילים, עשוי להישמע פרימיטיבי, או לפחות חסר תחכום. מכאן יובן שהמושג תחכום, כשמדובר בשפה חזותית, יש לו משמעות אחרת מהתחכום המילולי.

איור כזה למשל מציג באופן חד משמעי את ההורים כמי שמזיקים מאוד לילד:

החץ הסאטירי מכוון להורים שרבים וצורחים זה על זה בנוכחות הילדים.

בדרך הביצוע בחרתי במקרה הזה להדגיש את החלק האכזרי, הפנים, השיניים, הילד הננגס – ולבטא את כל השאר רק בקווים הכרחיים.

הרשות שנטלתי, להפוך את גב ההורים למרפסות, היא תוצאה ישירה של הסוריאליזם. אפילו דומייה, אמן הקריקטורה, לא היה מרשה לעצמו להביא עיוות כזה של המציאות:

רעיון חזותי דומה שימש אותי בנושא עורכי הדין המתפרנסים ממצוקותיהם של הנפרדים:

אני מזכיר לכם שרוב הציורים שעשיתי בנושא, עשיתי למדוריו וספריו של בני דון יחייא, שגם הוא עורך דין שהכנסתו על ענייני משפחה. בני, בגדלות נפשו, לא צנזר איורים בהם שמתי ללעג את עורכי הדין. זה אומר משהו על האיש.

הנה עוד שימוש ברעיון חזותי דומה לשני נושאים שונים.

כאן המאבק הוא של ההורים על חשבון הילד:

וכאן,

מדובר בזה שבית הדין הרבני דואג יותר לגבר מאשר לאישה.

בהזדמנויות שונות אני מנסה להסביר שניסיון לתרגם רעיון מהשפה החזותית לשפה מילולית יביא בדרך כלל לכדי קלישאה. המשפט "ההורים נאבקים בהורדת ידיים מעל ראשיהם של הילדים" נשמע קלישאי ביותר. הערך המוסף שהאיור יכול להביא לרעיון הפשטני הוא צורת הביצוע. כלומר הדברים שאין לתרגם אותם למילים. במקרה הזה ניסיתי להעניק בביצוע אווירה קודרת ואפילו אלימה. המידע החזותי, כמו התיאור הקריקטורי של כל אחד מההורים, נותן לאיור יתרון על פני הקלישאה המילולית, כך אני מקווה.

גם האיור הבא מתאר מאבק, במקרה זה משפטי, מעל ראשו של הילד. בפרספקטיבה של 26 שנים, לא נראה לי שהצלחתי לתת באיור הזה משהו מעבר לקלישאה.

לפעמים מספיק לצייר סיטואציה בלי להשתמש באמצעים דמיוניים, סמליים או סוריאליסטיים. את הסיטואציה הבאה אפשר אפילו לביים בצילום:

ואם יש הצדקה לעשות איור כזה, שאין בו תחכום רעיוני, היא רק בגלל הביצוע המדגיש את הצד הגרוטסקי, העיוות בפרופורציות והתנועה, שבמקרה זה מושגת על ידי כך שהשארתי את רישום המתווה בעיפרון.

וזה לעומת הרעיון הבא, המבטא את המחלוקת על מזונות לילד, שבו, כמו באיורים רבים, יש שימוש ביסודות סוריאליסטיים, שנכנסו למילון החזותי כבר לפני כמעט מאה שנה.

האיור הבא שבו האנשתי בקבוקים רק כדי להראות איך עורכי הדין מוצצים את לשדם של הקליינטים שלהם,

מבוסס בעיקר על הביטוי הגרוטסקי של עורכי דין, מה שלמדנו כולנו מדומייה הגדול. (ברקע, אם לא שמתם לב, נמצאים גם אנשי הדת, שבדיני משפחה אי אפשר להתעלם מהם).

בתיק העבה למדי שעליו כתוב "בני דון יחייא, ספרים ומדורים", יש לי איורים רבים שהיום, עשרות שנים מאז שאיירתי אותם, אני לא תמיד מצליח לזהוץ מה היה הקשר בינם לבין הכתבה. יש מקרים שקל לי לזהות את הקשר.

אני מניח שהציור הבא קשור לכך שהבעל מרבה לשתות:

הציור הבא בא כנראה לבטא את חלקן של המשפחות במריבה של הזוג. מאחר והזוג לא נראה שונא כל כך אני מניח שהנושא היה איך משפחות מלבות שנאה גם במקום שהיא לא קיימת.

המון איורים עוסקים במאבק על הבית.

"בית" זה תמיד משהו עם גג רעפים משופע – קלישאה איורית מובהקת, למרות שבארץ, מיעוט קטן גר בבית כזה.

הרבה קיצורי דרך עושה המאייר על ידי שימוש במובאות מתוך הספרות או המיתולוגיה. "הנסיכה על העדשה" עוזרת לי מאוד להראות (במקרה הזה) שלאישה הנבגדת אין בעיה להשלים עם קיומה של הפילגש, בגלל הכסף הרב שיש לבעלה (אני מניח שזה היה הרעיון...)

באיור הזה

היה מדובר כנראה בסכסוכים בענייני רכוש והעובדה שהחפץ עליו הם רבים הוא מכשיר טלוויזיה, מגלה בן כמה האיור הזה...

באיור הבא התלבטתי הרבה בסוגיה "למה התכוון המאייר?" המסקנה שלי היא שמדובר בסכסוך בין בני זוג שכנראה פרץ בגלל בעיה של ריח... האם אני צודק?

יש למישהו רעיון יותר מוצלח?

אגב, היום שדיים גלויים באיור – לא היה עובר.

האיור הבא, כך נדמה לי, עוסק בזוג שעל פני השטח היחסים ביניהם נראים טובים מאוד. אבל כל אחד מקליט את השני – ליתר ביטחון.

גם כאן לא הייתי בטוח. אני מניח שמדובר בפרשה שבה הגבר מתלונן שאשתו לא מדברת...

בחרתי לסיים את סדרת האיורים שעשיתי לעורך הדין בני דון יחייא בציור הזה. דווקא בגלל שאין בו שמץ של תחכום.

מתי שהוא (התאריך לא מופיע בספר ובעניין זה הזכרון שלי לא עומד מבחן) איירתי ספר בנושאים האלה שכתבה עורכת הדין גליה ברקול-סופרמן.

הספר, שכלל מקאמות בנושא, הודפס בשני צבעים, ומתוכו אני מביא כמה איורים:

האם זה כבוד או כבוד בע"מ?

כשתהיו בפינת המשוררים אשר בווסטמינסטר אבי שבלונדון אל תתבלבלו. לא כל מי שמוזכר שם בטבלה, בפסל או בחלון צבעוני באמת קבור שם.
אם אתם דומים לג'רום ק. ג'רום ואין לכם עניין בקברים ובטבלאות, זה המקום להפסיק לקרוא.
אבל אם אתם דומים להאריס ואולי גם קצת לכותב רשומה זאת, ייתכן שהרשימה הזאת תביא אתכם, גם אם לא בפעם הראשונה, לפינת המשוררים בווסטמינסטר אבי בלונדון.
כשאני מוצא את עצמי שם אני עומד ותוהה מהם השיקולים שהביאו כל אחד מהקבורים להגיע הנה.
אדוארד המוודה בנה את כנסיית וסטמינסטר אבי בסגנון נורמאני, במאה ה-11, במקום הכנסייה הסקסונית שעמדה שם. מאז היא נחשבת לכנסיית המלכים, שרובם הוכתרו ונקברו פה.
בימי הביניים הייתה הכנסייה חלק מגוש מבנים גדול של מנזר וסטמינסטר שהיה פה. שם, בחצר המנזר, התגורר בשנותיו האחרונות המשורר ג'פרי צ'וסר. כשמת צ'וסר, הוחלט לקבור אותו בכנסייה החשובה, גם מכיוון שנחשב למשורר חשוב, גם כי היה דייר המקום, וגם כי נחשב לאיש חצר המלוכה. אבל כדאי להזכיר שבשנותיו האחרונות, כשכתב את סיפורי קנטרברי היה צ'וסר עני מרוד ונרדף על ידי נושים.

200 שנה מאוחר יותר ביקש המשורר אדמונד ספנסר להיקבר קרוב לצ'וסר. צוואתו התממשה ופתחה מסורת.

פינת המשוררים ממוקמת בחלק האופקי הימני (הדרומי) של ה"צלב".
לוחות הזיכרון והפסלים הרבים, יש בהם כדי להטעות: לא כל מי ששמו מופיע על לוח אבן קבור כאן. למעשה, רוב הלוחות הם רק לוחות זיכרון.
חלק מהיוצרים החשובים לא רצו להיקבר כאן והעדיפו מקומות אחרים, אפילו ארצות אחרות.
חלק מהיוצרים החשובים לא נמצאו ראויים להיקבר כאן, ויש גם כמה שרצו להיקבר כאן אבל לא בין אנשי הרוח, אלא לצדם של מלכים ואנשי חצר.
שייקספיר למשל, שמיוצג בפינה בפסל מרשים, קבור כמובן בעיר הולדתו סטרטפורד אשר על נהר אבון. ג'ון מילטון קבור באזור מגוריו בכנסיית סנט ג'יילס קריפלגיייט. ג'ורג' אליוט, שהייתה מתה להיקבר פה, לא נמצאה ראויה, והסיבה הרשמית לכך היא שהייתה אתיאיסטית. הסיבה שיגידו הפמיניסטיות, והיא כנראה גם הנכונה, היא שהיא הייתה אישה. ויש לזכור גם שהסופרת שבחרה בשם של גבר ניהלה חיים מאוד לא מוסריים על פי קנה המידה של תקופתה. היא קבורה בבית הקברות בהייגייט.

הרומנטיקאים, שלי, קיטס וביירון, לא קבורים פה (שלי וקיטס קבורים ברומא וביירון קבור בכנסיית סנט מרי מגדלן בהקנול).

בלייק, דפו ובניאן, שלושתם "נונקופורמיסטים", נקברו בבית הקברות של בנהיל. ד. ה. לורנס לא נמצא ראוי בגלל התכנים של ספריו, שיש בהם עודף מין לדעת הכנסייה והוא קבור רחוק מכאן, בניו מכסיקו. על אוסקר ויילד אין מה לדבר, הוא קבור בפר לאשז בפריז, ולאחרונה, לאחר ויכוחים רבים, נקבע באחד החלונות של פינת המשוררים לוח זיכרון לזכרו.
אז אם הם הקפידו שם על המוסר, בפינת המשוררים, למה הם קברו שם את מרי אלינור באוז?

אגב, הגברת קבורה בשמלת נשף שבה הייתה מופיעה בארמון המלך וביחד עם עוד כל מיני אביזרים, כולל חצוצרת כסף קטנה (כדי שלא אצא שקרן, יש הטוענים שהשמלה שבה נקברה היא דווקא שמלת החתונה שלה). והנה קריקטורה שבה היא מושמת ללעג:

בן ג'ונסון, ידידו של שייקספיר, שפרט להיותו מחזאי היה גם רוצח וגם איש כנסייה, נקבר אמנם בווסטמינסטר אבי, אבל בשדרה המרכזית ולא בפינת המשוררים. בצוואתו לא השאיר ג'ונסון כסף לקבורה והוא נקבר בעמידה, כי הכסף הספיק רק לפיסת קרקע קטנה.

ג'וזף אדיסון, עיתונאי ומסאי, העדיף להיקבר באגף הצפוני של הכנסייה, בקפלה של הנרי ה-7.
גם ויליאם קונגרייב, מגדולי המחזאים והמשוררים של ראשית המאה ה-18, העדיף להיקבר ליד האצולה ולא בין המשוררים. גם ריצ'רד בינסלי שרידן העדיף סידור כזה, אבל בקשתו לא קוימה ודחפו אותו לפינת המשוררים.

אז מי כן?
יש מספיק. נתחיל בצ'וסר. הוא קבור כאן, אבל כנראה לא בסרקופג המרשים הנושא את שמו, אלא ברצפה ליד.
ג'ון דריידן נקבר פה, אם כי קודם הוא נקבר בכנסיית סנט אן שבסוהו, וכמה ימים אחר כך העבירו אותו הנה.

סמיואל פיפס טוען ביומנו שדריידן נקבר בסרקופג של צ'וסר, אבל אין לזה עדויות של ממש. עשרים שנה לאחר שדריידן נקבר פה, הוקם הפסל שלו העטור זר דפנה. יש אירוניה מסוימת בשכנות של דריידן לצ'וסר, שכן דריידן ביקר את שירתו של צ'וסר, והיום את דריידן כמעט שאין קוראים.
אדמונד ספנסר, בן זמנו של שייקספיר, נקבר פה כאמור לצדו של צ'וסר. לפי העדויות, משוררים ומחזאים רבים השליכו דפי שירה רבים שלא ראו אור לארונו כשנקבר, והיו שמועות שיש שם גם כתב יד מקורי של שקספיר.
בשנת 1938 ניתן אישור לחפור ולחפש כתבי יד בקברו, אבל היו רבים שהתנגדו, מה גם שאין ביטחון מלא איפה בדיוק נמצאות עצמותיו, והרעיון נגנז.
אחד הקבורים החשובים ביותר בפינת המשוררים הוא כמובן סמיואל ג'ונסון.

הוא קבור למרגלות הפסל של שייקספיר, ליד ידידו הצייר ג'ושוע ריינולדס. פסל הראש המרשים שלו שמעל קברו הוא חדש יחסית ונעשה ב-1939.

שרידן, רצה להיקבר ליד לורד פוקס, ותחת זאת קברוהו כאן ליד קברו של השחקן דייוויד גאריק.

ההיסטוריון תומס בבינגטון מקוליי קבור כאן, ממש למרגלותיו של פסלו של ג'וזף אדיסון, אשר כאמור קבור בקפלה של הנרי ה-7.
דיקנס הוא בוודאי אחד החשובים שנקברו כאן. דיקנס ביקש בצוואתו לוויה צנועה, או במילים שלו: "בלי כל השטויות המגוחכות האלה," והעדיף להיקבר ברוצ'סטר ליד גאדס היל, ביתו האחרון, שם בילה את ימי ילדותו ושם גם מת. אבל דיקנס היה חשוב מדי ולא נמצאו מתנגדים רבים במשפחה שלו להחלטה לקבור אותו כאן. גם את הבקשה להלוויה צנועה הצליחו לעקוף. הלוויה עצמה הייתה אכן צנועה, אבל קברו נשאר פתוח במשך יומיים, שבמהלכם הגיעו הנה המונים, ורבים אחרים לא הצליחו להיכנס.
המשורר טניסון, בן זמנו של דיקנס, שלא היה צנוע כמוהו, זכה ללוויה מרשימה, כמעט ממלכתית.

המלכה ויקטוריה שהתכתבה עם טניסון במשך 30 שנה, קיבלה מכתבי תנחומים מכל קצוות העולם. בפינה יש גם פסל ראש מרשים שלו.
רוברט בראוניג שכזכור חי רוב ימיו באיטליה עם אהובתו המשוררת אליזבת בארט ביקש גם הוא במפורש לנוח לצד אישתו בפירנצה. אבל האנגלים רצו אותו פה ב"פינת המשוררים" והוא קבור במקום של כבוד למרגלות הסרקופג של צ'וסר.

ההלוויה הייתה הצלחה וללא כרטיס לא היה ניתן להשתתף בה. אנשי הכנסייה ביקשו לחזור על ההצלחה ולהביא גם את שרידיה של אליזבת לכאן, אבל בנם התנגד לרעיון.
גם תומס הארדי כתב במפורש שהוא רוצה להיקבר במחוז דורסט, אבל גם הוא הוכרז כנכס לאומי ונמצאה דרך מעניינת לקבור אותו: לבו הוצא מגופו, הושם בקופסת פח (של ביסקוויטים) ונקבר בדורסט, ושאר גופו נטמן פה לאחר שנשרף.
מי שקרא את הרשימה על המפלצות של אוקספורד זוכר בוודאי את הסיפור על החתול והלב.

חוסר סדר נוראי שרר בלוויה ומלווי ארונו, חבריו הסופרים ג'יימס בארי, רודיארד קיפלינג, ג'ון גולסוורתי וג'ורג' ברנרד שו, כמעט ונמעכו בדוחק.
רודיארד קיפלינג קבור פה. הוא מת כמה ימים לפני המלך ג'ורג' החמישי כך שהלוויה של "משורר האימפריה" והדיווח עליה נדחקו לשוליים. על האבן המקורית נכתב רק 1865 R.K., אפילו ללא ציון יום מותו, אבל מאוחר יותר הוחלפה באבן שנושאת את שמו המלא.
ליצני התקופה אמרו: "המלך מת, ולקח איתו את החצוצרן הראשי שלו."
והנה עוד כמה שמות שנקברו בפינת המשוררים:
אחד הקבורים המוזרים שם הוא תומאס פאר.

המוזיקאי ג'ורג' פרידריך הנדל.
המשורר והמחזאי ג'ון גיי, האיש שכתב את אופרת הקבצנים.

אנשי התיאטרון הנרי אירווינג והשחקן לורנס אוליבייה.
עד היום נקברו בפינת המשוררים 53 איש ואישה (51 גברים ו-2 נשים...)
אבל המקום מלא באריחים, טבלאות ופסלים של כמעט כל היוצרים ואנשי הרוח שהאנגלים רוצים להתפאר בהם.
אם את עניין האישים שלא קבורים שם אפשר להסביר בסיבות טכניות, משפחתיות ואישיות, ההחלטה את מי להנציח שם ובעיקר את מי לא, ראויה למחקר מעניין שייתן לנו מושג יותר מכל מחקר אחר למה האנגלים קוראים תרבות.
אז למי שמתעניין הנה רשימה של 24 יוצרים שלא מוזכרים שם:

וירג'יניה וולף l לורנס סטרן  l  תומאס קרלייל  l  ג'ון גלסוורתי  l  סומרסט מוהם  l  רוברט לואיס סטיבנסון l  הנרי פרסל  l  אגתה כריסטי  l  ג.מ. בארי  l  וולטר סקוט  l  אדגר ואלאס l  ג'ונתן סוויפט  l  צ'רלי צ'פלין  l  גראהם גרין  l  ג'ורג' אורוול  l  וו.ב. ייטס l  ג'וזף קונרד  l  אדוארד אלגר  l  ג'רום ק. ג'רום  l  ג'ורג' ברנרד שו  l  אוולין וו l  ג'ון דאן  l  ארתור קונן דויל  l  ג'יימס ג'ויס  l  

ברשימה הזאת אני נענה לבקשתו של יורם אפק, ומספר על הספר החדש שכתב אלי שרייבר (חתולי).

יותר מפעם אחת סיפרתי כאן על תופעת חתולי שאין דומה לה בעולם הספרות בארץ.
סופר נפלא, שנון ומקורי, שהמעטים שקוראים אותו הם מעריצים מושבעים וכמעט שאינו מוכר אצל רבים, ובעיקר אין שום התייחסות בתקשורת לעשרות הספרים שכתב.
אח ואחות, אחות ואח יצא לאור על ידי המו"ל הוותיק יואב ברש, שלשמחתי יודע להעריך את איכויותיו של חתולי.
השאלה "האם זה ספר לילדים?" היא קיצור דרך מיידי לשאלה "מה זה ספר לילדים?" שאליה אני מתייחס מדי פעם גם ברשומות וגם בהרצאות.
האם הסרט הוגו של סקורסזה, שגיבוריו הם ילדים, הוא סרט לילדים? התשובה היא: גם.
(שימו לב למילה המופלאה הזאת, גם. בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם אם אתם אוכלים אוכל כשר תגידו את המילה הקצרה והמופלאה הזו).
אז מה יש בספר?
שני סיפורים, ובשניהם הגיבורים הם אח ואחות.
הראשון מסופר על ידי אימא שחושבת שחובתה לספר סיפור לבתה, והיא, הבת, נורא משועממת.

דניאל ומרגלית הם תאומים שהתייתמו מאמם וצריכים להתמודד עם החברה החדשה שמביא אביהם.

בסוף הסיפור, אם תגיעו לשם, תלמדו שגם לחברה יש קעקוע על התחת.

הסיפור השני - או בלשונו של חתולי "הפואמה הפדגוגית השנייה" - מספר על אב מתוסכל ודי מסכן שלגרושתו יש שני ילדים. הבן הבכור ששמו טלית הוא גם בנו שלו, ואם להודות על האמת הוא לא כל כך מוצלח.

טלית מעריץ את אחותו, תכלת, שהיא, הכל כך מוצלחת, לא ממש בתו של הקול המספר, אלא של אחיו, הלל.

כל הגיבורים האלה חיים בבית אחד בדירות נפרדות בשדרות בן גוריון פינת שלום עליכם.

את הסוף אני כמובן לא מגלה לכם. יתר על כן, גם המשטרה לא הצליחה לגלות.

אבל האבא המספר מבטיח לנו שזה עוד לא הסוף.

יש בספר יותר מחמישים איורים שלי, שמשאירים מעט מאוד מקום לטקסט הנפלא, אבל זה מה שחתולי רצה.

הנה כמה דוגמאות:

כמו בספרים רבים, גם כאן שתלתי באיורים כמה פרשנויות שלי לטקסט.

את האיור הזה עשיתי למשפט: "אז במי האשם, האשם בהורים". שימו לב לשמות הספרים.

ובעיקר לספר הזה, שאכן קיים.

באחד האיורים מופיע העיתון הזה:

בעיתון אחר מופיעה הידיעה הבאה:

מה שמסגיר את הזמן שזה צויר, היום שדרעי חזר לפוליטיקה.

את אבא קובנר הכרתי כשהוזמנתי להכין, לעצב ולאייר כמה קירות לבית התפוצות, שהוא היה אחד היוזמים להקמתו.
עד שהכרתי אותו היה קובנר בתודעתי יותר פאתוס מאשר אדם חי.

את 22 השנים שהפרידו בינינו, הטבענו בהרבה וודקה, והידידות שהתפתחה בינינו הספיקה כדי שאבא יפנה אלי לאייר את ספר הילדים הראשון שכתב, מסע לארץ המילים.
הספר יצא לאור בספרית פועלים תחת ידיה האמונות של העורכת, הסופרת והמשוררת המצוינת מירה מאיר.
כמי שהיה חבר בקיבוץ של השומר הצעיר, טבעי היה שאבא יבקש את שמואל כץ מגעתון לאייר את הספר, ואני שמחתי כשהתברר שהוא בחר דווקא בי.
כעת, שאני מתבונן בספר, אני רואה השפעה לא מודעת אבל חזקה מאוד של שמואל כץ עלי.
למשל בציור של הכרטיסן:

הספר הודפס בשלושה צבעים, ואת ההפרדה עשיתי ביד.
זה היה הספר הראשון שאיירתי שהיו בו משחקים טיפוגרפיים. את רוב הרעיונות הטיפוגרפיים הביא לספר אבא קובנר עצמו.

קובנר כתב את הספר לנכדו, ולהפתעתי, למרות שהספר בנוי על משחקי מילים ושעשועי אותיות, לא נמנע קובנר מלהכניס אליו סצנות אלימות ממש, בדומה למה ששלונסקי עשה בעלילות מיקי-מהו.

בארכיון שלי שמור מכתב מאבא קובנר בו הוא מתנצל שהוא לא מגיע לאיזה שהוא אירוע שבו זכה הספר בפרס. לצערי אני לא זוכר איפה זה היה.

בפסטיבל לקומיקס אנימציה וקריקטורה 2015 רכשתי ממיכאל, בנו של אבא, ספר בז'אנר של רומן גראפי שמיכאל כתב וצייר.

הגיבור, שנקרא בספר Ezekiel, הוא בעצם אביו, אבא קובנר.

הנה שלושה פורטרטים של אבא קובנר מתוך הספר המעניין הזה:

בשנת 1989, עשרים שנה לפני שהוצאתי מהדורה חדשה של ילקוט הכזבים מוער ומאויר, איירתי ספר שנקרא תן חיוך.

כותרת המשנה שלו היא: "מיטב הכזבים שלא הכזיבו בעיתונות הצבאית".
בחרתי להעלות את הרשימה הזאת כעת, בעקבות ההודעה על עיתון במחנה שעומד להיסגר לאחר 81 שנות פעילות.
במונחים מקומיים 81 שנים זה נצח +.
אני מניח שיש ביניכם רבים שלא יודעים שבמחנה עדיין יוצא, וזה מזכיר לי שסבא שלי היה נזכר בחברים שלו רק כשקרא מודעת אבל על מותם, ואז היה אומר "ער לייבט נאך...?" (הוא עוד חי...?)
הנה הצעה לדוקטורט בנושא תקשורת: איך קרה שבמדינה שמתפארת שהצבא שלה הוא צבא העם, תחנת הרדיו של הצבא היא תחנת הרדיו הכי אהובה על הצעירים ועיתון של הצבא הוא אבר מדולדל?
אין לי מושג אם במחנה מפרסם עדיין מדור "כזבים", אבל בשנת 1989 יזם ידידי זאב ענר והוציא את ספר הכזבים תן חיוך עם איורים שלי.
זאב ביקש מארבעת אלופי הכזבים - דן בן אמוץ, חיים חפר, שאול ביבר וחיימק'ה לבקוב לכתוב הקדמות לספר. הנה קטע ממה שכתב בן אמוץ:

והנה הקדמה/מקאמה של חיים חפר:

חיים לבקוב ושאול ביבר מיוצגים פה רק בפורטרטים.

בספר ילקוט הכזבים המוער ניסיתי להסביר את ההבדל בין בדיחה לכזב:

אם לבדוק את תן חיוך על פי הטקסט הקצר הזה אכן מדובר בכזבים, שכן כמעט כל גיבור יש לו שם. אבל בגלל דרך הסיפור אני מרשה לעצמי לקבוע שמדובר בספר בדיחות. רוב הסיפורים הם קצרים ועיקר האקספוזיציה היא בדיאלוגים, מה שמאפיין דרך סיפור של בדיחות.
הספר חולק לשמונה נושאים:

מתוך שלל הסיפורים הקצרים שבספר אני מרשה לעצמי להביא לכם 13 סיפורים על פי טעמי האישי.
שני הקטעים הראשונים הופיעו עם האיורים שכאן. לכל השאר הוספתי איורים היום, 27 שנים לאחר שהספר יצא.

והנה 15 איורים מהספר, בלי הטקסט אליו התייחסו:

בימים שאיירתי את הספר הזה רכשתי מכונת צילום שחור-לבן וזה מיד הכניס כל מיני טקסטורות לאיורים שלי, התקופה שאני מכנה א-סימטריות טקסטוראלית .
בסוף כל כזב בספר מופיע בסוגריים (כפי שהיה נהוג בעיתונים) שם האיש ששלח את הכזב. כמה שמות בולטים שם במיוחד.
השולח הכי אובססיבי היה, כפי שכמה מכם אולי זוכרים, מישהו בשם ראובן גרינברג. נדמה לי מהזיכרון שהוא היה רב סמל. כמה פעמים מופיע שמו של העיתונאי המצוין אמיר אורן, ופעם מצאתי אפילו את שמו של חיים שקד. האם זה אתה, חיים שקד ידידי?
ומהתורמים לגיבורים.
בניגוד לילקוט הכזבים, אין בספר הזה גיבורים מוכרים, שהפכו להיות אנשי ציבור ומנהיגים. אבל יש כמה שמות שמופיעים לעתים קרובות.
אחד מהם הוא זורמן .
מי זה זורמן?
קשה להבין על פי הסיפורים מי הוא, ואפילו מאיזה חייל היה. פעם הוא חכם ופעם הוא טיפש. פעם הוא בצנחנים ופעם בחיל הים. מעניין איך נולד הזורמן הזה, והאם הוא קיים במציאות.
ועוד מילה על הכינויים:
אם לשפוט על פי הכינויים, השפה העברית נשמעת דלה ומשעממת. כמעט בכל כינוי צריך שיהיה גרש. אם על הגימ"ל - ג'ינג'י, ג'ג'ו, ג'מוס, ג'וקי, ג'ונגו וצבינג'י.
או על הצד"י - צ'וקי, מוצ'צ'ו, וינצ'ו, טרונצ'ו, צ'וץ', צ'טלק, צ'רני, צ'יף, פנצ'ר, פאנצ'ו ופונצ'ו.
רק לעתים רחוקות תמצא כינויים עתירי דמיון שיש בהם השפעה ברוכה של חנוך לוין, כמו ציפורקאלאך, פאפאגאי, זוּבלה או טר"ש חומוס.
ולסיום.
אם הצבא כבר לא מביא לנו דברים מצחיקים כמו פעם, אז החיים עושים את זה, ואם לא החיים אז הדואר.
השבוע קיבלתי בדואר את הספר הילדה שאני אוהב שכתב יהודה אטלס ואני איירתי, שיצא בדרום קוריאה.

אנחנו לא כל כך טובים בלקרוא קוריאנית, אבל מסתבר שגם בקוריאה אין יודעים לקרוא עברית. הנה מה שנכתב בעמוד הקרדיטים:

מישהו אמר להם כנראה בטלפון את סדר האותיות בשם הספר, אבל שכחו להגיד להם את סדר המילים.
בכתב ראי זה נראה ככה:

במכתב שהגיע יחד עם הספר נכתב שם הספר ככה:

כמו שכבר אמרו חכמים, "פנים רבות לה לאהבה".
הדואר, כשבא לו כמובן, וזה קורה לעתים רחוקות, מביא עוד מכתבים. אחד מהם הוא מחברת נטוויז'ן:

אם לא שמתם לב לכתובת שלי הנה היא בהגדלה:

אגב, אם חשבתם שזה אומר שהם לא מטלפנים, אז הם כן.