ילדי שטרן. או: ההונגרי שהפך את הילד היקה לצבר

לפני שאני מוסר אותם לאיתמר לוי, אני מדפדף בכרכים של דבר לילדים משנות ה-60 שהגיעו אלי לאחרונה וכמעט בלי להתכוון קופצים לי מול העיניים "הילדים החדשים" שנכנסו לפרסומות על ידי חבריי, שלמדו בתקופתי בבצלאל.
כשהתחלנו, שם בבצלאל, להבין מי הם הגרפיקאים ששולטים בשוק הפרסום בשנות ה-50, הבנו שיש לנו עסק עם חבורה של יקים, שגם הפולנים מביניהם (שהיו הרוב), היו יקים.
גם המורה שלימד אותנו "גרפיקה שימושית", מר רודולף דיין, היה תמצית הייקיות.
המאייר מספר אחת בדבר לילדים ובספרי ילדים, נחום גוטמן, צייר את הילד ככה:

אבל הילד שכיכב במודעות הפרסום בשנות ה-50 הגיע ישר מאוסטריה (לפעמים גם דרך קראקוב),

...ובדרך אסף כוח בכרטיסי השנה טובה של פרץ רושקביץ:

וגם כשניסו לעשות אותו יותר ישראלי הוא עדיין היה גלותי לטעמנו:

מי שלימד אותנו איור בבצלאל היה יוסי שטרן, הצעיר יפה התואר, שהגיע בשנת 1940 לישראל מהונגריה והקפיד לא להיפטר מהמבטא ההונגרי שלו.

כשהכרתי את יוסי התחלתי להבין את כוחה של הכריזמה ואת הכוח העצום של ההומור כמגבש חברתי.
את הילדים שיוסי צייר היה אפשר לזהות מקילומטר, וכמעט כל התלמידים (שעדיין לא כונו אז סטודנטים) שלמדו אצלו איור, גם כשגיבשו מה שנקרא סגנון אישי, היה אפשר לזהות בו, לפחות בשנים הראשונות, את הדי.אן.איי של יוסי שטרן.
כך נראו הילדים של יוסי:

והנה כמה ילדים שעשיתי אני כשהייתי בערך בן 16 כתלמיד בבצלאל:

לפעמים הייתי מתאמן גם בציור במכחול במה שנקרא קו קליגרפי:

והנה איור שנראה ממש כאילו יוסי צייר אותו כשהיה בכיתה א':

כשניסיתי להיכנס לתחום הפרסום עשיתי לצורך תיק עבודות שתי מודעות עבור חברת טנא נגה:

ואז, בשנות ה-60 של המאה ה-20, כשגל ה"שטרנים" פרץ מבצלאל לשוק הפרסום, התחילו הילדים של אוטה ואליש, רוטשילד ליפמן ושאר היקים להיעלם ממודעות הפרסום, ובמקומם הופיעו ילדיו, או שמא נכדיו, של יוסי שטרן, למשל באיורים של אליעזר ויסהוף:

נראה שוויסהוף עבד בעיקר עם סרגל, או ככה זה נראה. הוא סגנן את מורשתו של יוסי שטרן באופן כמעט גיאומטרי:

היד עם הפרח שלו הייתה מבחינתנו, תלמידי בצלאל, סמל של תקופה:

חברי אבנר כץ מסוגל עד היום לצייר את היד הזאת בעיניים עצומות.
ואם כבר הזכרתי את אבנר כץ, אז גם הוא חטא מדי פעם בפרסום. אבל הוא היה כמעט היחיד שהילד שלו לא נולד מזרעו של יוסי שטרן. הנה ילד שצייר אבנר למודעה לשלגוני ויטמן:

כבר אז היה אבנר הכי מקורי מכולם.
מאייר אחר מבצלאל שניסה גם הוא להביא ילד קצת שונה מילדי שטרן היה רפי מינץ. הנה ילד שלו ממודעה של בנק הדואר:

בסטודיו שנקרא "ארטיס" שלט המאייר דב כהן, שאמנם לא היה מבוגרי בצלאל, אבל ניסה להביא לפרסום ילדים קצת יותר מסוגננים, כמו למשל הילדים ששותים בירה מאלט:

הסגנוּן של דב היה קצת יותר "אירופאי" ממה שהביאו בוגרי בצלאל, והוא עשה ניסיונות בקו כמו הקו המורכב הזה לילד של בנק הפועלים:

או הילד הזה, של בנק אוצר החייל, שכמו שאתם רואים הקו שלו מתאמץ מאוד להיות חופשי:

חברנו בן כיתתנו שמיל הדר עבד תקופה מסויימת בארטיס והוא מזכיר לי שלכל דבר היה שם תיק: מכוניות, אופנה, ילדים וכו'... והתיק החשוב ביותר שהיה במדף שליד דב היה התיק שעליו נכתב:
רעיונות מקוריים.
כששירתי אחר כך בצבא, שמיל עשה לי קשר עם ארטיס, ומדי פעם הייתי מצייר להם משהו.
הנה ילדים שציירתי למודעה של החוסך המתמיד של בנק לאומי. אני אמנם לא חתום על המודעה אבל תאמינו לי אני מכיר את הקו שלי:

והנה ילד שצייר הגרפיקאי ליפ לתיבת נח של בנק לאומי:

האם הילד הזה צויר על ידי האחים שמיר, הגרפיקאים שעיצבו את סמל המדינה, או שמא על ידי מאייר שכיר?
הוא מפרסם תחרות ציור של עסיס:

ולא שוכח לשלוח את הזרת שלו מתוך האגרוף:

זה היה מה שנקרא קו רגיש.
ובינתיים הסתובבו בפרסומות גם הילדים יוצאי הדופן של דוד שניאור (קראו עליו ברשומה קודמת).

ועוד ילדים, ובעיקר ילדות, שנראו כאילו נלקחו מהסיפורים של הרוזנת דה-סגיר, שצוירו בדרך כלל על ידי נשים.

אבל השינוי הגדול ממש חל כשהחלו הגרפיקאים הצעירים בוגרי בצלאל לצאת לשוק וחדרו למשרדי הגרפיקה או פתחו משרדים משלהם, ומדובר ב"ביבס לי" ב"גרפיס" ב"סטודיו פאפו" בסטודיו "רן-ציזר" ועוד.
ביבס, שהיה עוזר ההוראה כשאנחנו למדנו, עיצב ככה את הילדים של תה ויסוצקי:

וגם את הילדים של תנובה שנבדלו זה מזה רק בתסרוקות:

סטודיו "פאפו" היה פעיל מאוד.
הנה ילד שלו שמפרסם את השרות הבולאי:

קשה לי מאוד שלא להביע התפעלות למראה הברכיים של הילד הזה:

הנה עוד ילד של פאפו ל"נעלי ירושלים" שיש בו השפעה של קריקטורות אמריקאיות:

והנה ילד שפאפו עשה ל"תלמה". גם אצלו הברכיים במקום:

מי שהביא קו רענן דמות הילד היה "סטודיו גרפיס". הנה כמה ילדים של גרפיס.
זה של תלמה:

והנה ילד שיצא לעבודה בצחצוח שיניים:

וזה של "המגפר":

גם הילדים של סטודיו "רן ציזר" הצטיינו בקו בצלאלי "חופשי", כמו הילד הזה שאוסף קופסאות גפרורים שעליהם ציורים שונים בנושא החיסכון במים:

וכמובן היה כובע הטמבל שכבר אז לא היה מראה נפוץ בארץ, אבל בעקבות אריה נבון ודוש הפך לסמל, והיצור המטומטם הזה:

...במקרה זה של בנק הפועלים (מאייר לא ידוע), הופיע בכל כרזה שלישית.
באותו זמן התחיל ג'קי לפרסם את החידות שלו ב"דבר לילדים", אבל גם במודעות פרסומת, למשל לזהירות בדרכים:

וגם צילה ודידי מנוסי פרצו עם סגנון משלהם, שלא היה אפשר להתעלם ממנו. הקווים המקבילים היו סמלה של צילה, וההומור - של דידי.

ולמרות שעוד יכולת לראות גם ילדים כאלה:

...כמו בניצחון של אביבה, אורי ויוסי עם הנעליים השפיציות והפה המחייך עד למקסימום:

מה שקראתם וראיתם כאן איננו פרי מחקר מעמיק. זה היה ניסיון לחבר התרשמות וזיכרונות.
כדי לא להשאיר את קוראיי עם הרושם שרק יוסי שטרן היה זה שהשפיע עלינו כשציירנו ילדים, אני רוצה לציין שבסוף שנות ה-50, כשלמדנו בבצלאל, התחלנו, בעזרת המגזינים השנתיים לגרפיקה שקנו בחו"ל כמה מהעשירים שבינינו, להיות חשופים קצת למה שקורה מחוץ לגבולות שלנו.
סול סטיינברג השפיע עלינו כשהביא את הפרצוף האנושי לשיא הסגנוּן:

וכך נראו ילדים אצל סטיינברג:

למעצב הצרפתי ריימונד סאביניאק הייתה השפעה עצומה בבצלאל של הימים ההם, בעיקר על מי שאהב גישה חביבה ותמימה בגרפיקה שלו, כמו הגישה של יוסי:

חלק מאיתנו נחשפו גם לרונלד סירל האנגלי.

...וגם לאנדרה פרנסואה הנפלא היה מה להגיד, בעיקר בשימוש במכחול:

בערך באותה תקופה גילינו, תלמידי בצלאל, את פיאטי (Celestino Piatti) (2007-1922) שהכניס לעבודות שלנו קו שחור עבה.
אוי, כמה אהבנו את הקו העבה אז בשנות ה-50, שבאופן טבעי הביא את הסגנון (סטיליזציה) לקיצוניות:

* אשמח לקבל תגובות מהמעצבים של הימים ההם (שבימים ההם כונו גרפיקאים).